א) נשים ועבדים, פטורין מן הראייה. וכל האנשים חייבים בראייה, חוץ מחרש, ואלם, ושוטה, וקטן, וסומא, וחגר, וטמא, וערל, וכן הזקן והחולה והרך והענוג מאד, שאינם יכולים לעלות על רגליהן, כל אלו האחד עשר פטורין, ושאר כל האנשים חייבין בראייה.
החרש, אף על פי שהוא מדבר, אפילו חרש רק באזנו אחת, פטור מן הראייה. וכן הסומא בעינו אחת, או חגר ברגלו אחת, פטור. האלם, אף על פי שהוא שומע, פטור.
טומטום [שאין ידוע אם הוא זכר או נקבה] ואנדרוגינוס [שיש לו סימני זכר וסימני נקבה] פטורין, מפני שהן ספק אשה, ואשה פטורה מהראייה.
מי שחציו עבד וחציו בן חורין, כגון שהיה שייך לשני שותפים, ואחד מהם שחרר את חלקו בעבד, פטור, מפני צד עבדות שבו, שפטור מראייה.
ומניין שכל אלו פטורין מן הראייה, הרי הוא אומר 'יראה כל זכורך', להוציא את הנשים. ומצות עשה שאין הנשים חייבות בה, אין העבדים חייבים בה. ועוד, הרי נאמר 'בבוא כל ישראל', להוציא העבדים. ונאמר 'בבוא כל ישראל לראות', ויש לדרוש, כשם שהן באין להראות לפני ה', כך הם באים לראות הדר קדשו ובית שכינתו, להוציא סומא שאינו רואה, אפילו נסמית עינו אחת, שהרי אין ראייתו שלימה. ושם נאמר 'למען ישמעו', להוציא מי שאין לו שמיעה גמורה. 'ולמען ילמדו', להוציא מי שאינו מדבר, שכל הַמְּצֻוֶּוה ללמוד מצווה ללמד, ואילם אינו יכול ללמד. ונאמר 'בעלותך ליראות את פני ה", מי שיכול לעלות ברגליו, להוציא חגר, וחולה, וזקן, וענוג, שאינם יכולים לעלות ברגליהם. וכבר ביארנו בהלכות ביאת המקדש שאין הטמא ראוי לביאה, וכן הערל מאוס כטמא.
