הלכות חגיגה, פרק ב, ב-ג

ב) ה'מקמץ', והוא אדם שמלאכתו לקבץ צואת כלבים וכיוצא בהן לעבד העורות או לרפואה, וכן המצרף נחשת במחצב שלו, והעבדנין – מעבדי עורות, אף על פי שהן מאוסין מפני מלאכתן, הרי אלו מטהרין גופן ומלבושן, ועולין בכלל ישראל ליראות.
ג) כל קטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, אביו חייב להעלותו ולהראות בו, כדי לחנכו במצות, שנאמר 'יראה כל זכורך'. ואם היה הקטן חגר, או סומא, או חרש, אפילו באחת מאוזניו או עיניו, אינו חייב לחנכו, אף על פי שהוא ראוי לרפואה, שהרי אפילו אילו היה גדול והוא כך, היה פטור, כמו שביארנו.