הלכות חגיגה, פרק ב, ד-ה

ד) כל החייב בראייה – להיראות בבית המקדש ברגל, חייב בחגיגה – בהקרבת קרבן חגיגה, וכל הפטור מן הראייה, פטור מן החגיגה. וכולן חייבין בשמחה – בהבאת שלמי שמחה, חוץ מחרש, שוטה, וקטן, וערל, וטמא. וטעם הפטור של חרש שוטה וקטן, מפני שאינן בני חיוב כלל, והרי הן פטורין מכל מצות האמורות בתורה. וערל וטמא מפני שאינן אוכלים בקדשים, ואינן ראויין לביאה למקדש, כמו שביארנו בהלכות ביאת המקדש ובהלכות מעשה הקרבנות.
ה) מי שהיה חגר או סומא ביום ראשון של החג, ונתרפא בשני, פטור מן הראייה ומן החגיגה, שביום חובתו היה פטור, שכל ימות החג תשלומי ראשון הן, כמו שביארנו, ואינם מצווה בפני עצמם. וכן אם נטמא בלילי יום טוב הראשון, אף על פי שטהר למחר, פטור. אבל אם נטמא ביום ראשון עצמו, הרי זה חייב להביא חגיגתו וראייתו בתוך ימי הרגל כשיטהר, שהרי כבר חל עליו החיוב בתחילת היום, וכשנטמא באמצע היום לא פקע ממנו עיקר החיוב, וכשיטהר יקיים את חיובו.