משנה
המשניות הבאות עוסקות באדם העושה עבירה אחת כמה פעמים, ויבואר בהן באילו אופנים חייב האדם כמה מלקויות ובאילו אופנים לוקה פעם אחת:
נָזִיר שֶׁהוּא שׁוֹתֶה יַּיִן כָּל הַיּוֹם, אם התרו בו רק פעם אחת שלא ישתה יין, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. אָמְרוּ לוֹ על כל שתיה ושתיה של יין 'אַל תִּשְׁתֶּה', 'אַל תִּשְׁתֶּה', וְהוּא שׁוֹתֶה, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת.
הָיָה הנזיר מִטַמֵּא לַמֵּתִים כָּל הַיּוֹם, והתרו בו פעם אחת, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. אָמְרוּ לוֹ על כל פעם בפני עצמה 'אַל תִּטַמֵּא', 'אַל תִּטַמֵּא', וְהָיָה מִטַמֵּא, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת.
הָיָה האדם לָבוּשׁ כִּלְאַיִם כָּל הַיּוֹם, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. אָמְרוּ לוֹ 'אַל תִּלְבּוֹשׁ', 'אַל תִּלְבּוֹשׁ', וְהוּא פּוֹשֵׁט וְלוֹבֵשׁ, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת מהפעמים שלבש את הכלאיים.
הָיָה הנזיר מְגַלֵּחַ כָּל הַיּוֹם, והתרו בו פעם אחת, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. אָמְרוּ לוֹ על כל גילוח 'אַל תְּגַלַּח', 'אַל תְּגַלַּח', וְהוּא מְגַלֵּחַ, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת.
גמרא
שנינו במשנה, 'היה לבוש כלאים וכו' אמרו לו אל תלבש אל תלבש, והוא פשוט ולובש, חייב על כל אחת ואחת'. אָמַר רַב בֵּיבָי, אָמַר רַב אַסִּי, מה שאמרו במשנה שאם הוא פושט ולובש חייב על כל פעם ופעם, לָאו פּוֹשֵׁט וְלוֹבֵשׁ מַמָּשׁ, אֶלָּא אֲפִילוּ רק מַכְנִיס וּמוֹצִיא בֵּית יָד אֻנְקְלִי שֶׁלּוֹ – מכניס ומוציא את ידו משרוולו, חייב על כל פעם ופעם. מַחְוֵי – היה מראה רַב אָחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא עַיוּלֵי וַאֲפּוּקֵי – הכנסה והוצאה. רַב אַשִׁי אָמַר, אֲפִילוּ לֹא שָׁהָה אֶלָּא כְּדֵי לִפְשׁוֹט וְלִלְבּוֹשׁ – שהה שיעור זמן שהיה יכול לפשוט וללבוש את הבגד, חַיָּב, ואף שעתה לא עשה מעשה, מכל מקום כיון שבתחילה עשה מעשה לבישה, ועתה הוא שוהה שיעור זמן שיוכל לפשוט וללבוש, והתרו בו על שהייה זו, הרי זה חייב.
משנה
לאחר שהתבאר על אילו עבירות יש חיוב מלקות, יבואר במשנה כמה מלקים אותו: כַּמָּה מַלְקִין אוֹתוֹ, את המחויב מלקות, אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפַּר, אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף', ואת הלשון 'בְּמִסְפַּר אַרְבָּעִים' יש לדרוש שזהו מִנְיָן שֶׁהוא סָמוּךְ לְאַרְבָּעִים, והיינו שלשים ותשע. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, אַרְבָּעִים שְׁלֵמוֹת וכו' הוּא לוֹקֶה.
כָּל חַיָּבֵי כְרֵיתוֹת שֶׁלָּקוּ, נִפְטָרִין מִידֵי כְרֵיתָתָן, שֶׁנֶאֱמַר לגבי חיוב מלקות 'וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ', ללמד שמיד מִשֶׁלָּקָה המחויב מלקות, הֲרֵי הוּא כאָחִיךָ, דִּבְרֵי רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן גַּמְלִיאֵל וכו'.
גמרא
אָמַר רַב אָדָא בַּר אַהֲבָה, אָמַר רַב, הִלְכְתָא [-ההלכה היא] כְּרַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן גַּמְלִיאֵל.
משנה
רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל ולתת להם שכר על קיום המצוות, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, וציוה אותם גם על דברים שבין כך היו עושים, וכגון איסור אכילת דם ושקצים ורמשים, שנפשו של אדם קצה בהם, שֶׁנֶּאֱמַר 'ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר'.
סְלִיקָא לָהּ פֶּרֶק וְאֵלּוּ הֵן הַלּוֹקִין וּסְלִיקָא לָהּ מַסֶּכֶת מַכּוֹת
