אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה האומר שגם שעירי ראשי חודשים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, דִּכְתִיב בפרשת מוספי ראשי חודשים (במדבר כח טו) 'וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה", ללמד שחֵטְא זה שֶּׁאֵין מַכִּיר בּוֹ אֶלָּא ה', והיינו שאין בו ידיעה לאדם לא בתחילה ולא בסוף, יְהֵא שָׂעִיר זֶה מְכַפֵּר. מקשה הגמרא, וְהַאי – והרי תיבה זו, של 'לה", מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דְּאָמַר, מַה נִשְׁתַּנָּה שָׂעִיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ 'לַה", אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שָׂעִיר זֶה יְהֵא כַּפָּרָה עָלַי שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ [וכפי שיבואר להלן]. מתרצת הגמרא, אִם כֵּן, שבא הפסוק ללמד רק את דרשתו של רבי שמעון בן לקיש, לֵימָא קְרָא – היתה התורה כותבת 'עַל ה", מַאי – ומדוע נכתב 'לַה", שְׁמַע מִינָהּ תַּרְתֵּי – יש ללמוד מכך את שני הדברים.
מבאר עתה הרי"ף את עיקר דרשתו של רבי שמעון בן לקיש: עִיקָּר הָא מִילְּתָא בְּפֶרֶק אֵלּוּ טְרֵיפוֹת (חולין ס:), דְּאָמְרִינַן הָתָם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי רָמֵי – הקשה סתירה לכאורה באותו הפסוק, כְּתִיב בתחילת הפסוק (בראשית א טז) 'וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים', משמע ששניהם היו שוים בגודלם, וּכְתִיב בסיום הפסוק 'אֶת הַמָּאוֹר הַקָּטָן', הרי שאחד מהם קטן מחבירו. וביאר, שבתחילה אמנם נבראו השמש והירח שוים בגודלם, אלא שאָמְרָה יָרֵחַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִי אֶפְשָׁר לִשְׁנֵי מְלָכִים לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֶתֶר אֶחָד. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֵךְ וּמַעֵט את עַצְמְךָ. אָמְרָה לְפָנָיו הלבנה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וכי מִפְּנֵי שֶׁאָמַרְתִּי לְפָנֶיךָ דָּבָר הָגוּן אענש ואֲמַעֵט אֶת עַצְמִי. אָמַר לָהּ הקדוש ברוך הוא כדי לפייסה 'וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה' (בראשית א יח), כלומר, שהירח נראה גם ביום וגם בלילה. אָמְרָה לֵיהּ הלבנה, מַאי רְבוּתָא – מה הגדלות בכך, דְשְׁרָגָא בְּטִיהֲרָא מַאי מְהַנְיָא – והרי אין כל תועלת וצורך בנר הדולק בצהריים, כך אין הלבנה מאירה כאשר השמש זורחת ביום. אָמַר לָהּ הקדוש ברוך הוא כדי לפייסה, לֵךְ וְיִמְנוּ בְּךָ יִשְׂרָאֵל יָמִים וְשָׁנִים, שהרי זמני המועדים נקבעים לפי מהלך הלבנה. אמר הלבנה לה', לְדִידֵיהּ נַמִּי לֹא סַגְיָא דְּלֹא מָנוּ בֵּיהּ – הרי גם על פי השמש נקבעים המועדים, שהרי תקופות השנה תלויות בשמש, ועל פי תקופות אלו מעברים את השנה, דִּכְתִיב (בראשית א יד) גם לגבי השמש 'וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים'. אָמַר לָהּ הקדוש ברוך הוא כדי לפייסה, צַדִּיקִים יִקָּרְאוּ עַל שְׁמֶךָ, 'יַעֲקֹב הַקָּטָן', שנאמר 'מִי יָקוּם יַעֲקֹב כִּי קָטֹן הוּא' (עמוס ז ב), 'שְׁמוּאֵל הַקָּטָן', דָּוִד הַקָּטָן, שנאמר (שמואל א' יז יד) 'וְדָוִד הוּא הַקָּטָן'. לֹא הֲוָה מִיָּתְבָה דַּעְתָּהּ – ועדיין לא התיישבה דעתה של הלבנה, ולא התפייסה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הָבִיאוּ כַּפָּרָה לְפָנַי שֶׁמִּיעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ, וְהַיְינוּ דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מַה נִשְׁתַּנָּה שֵׂעִיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ 'לַה", אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֵׂעִיר זֶה יְהֵא כַּפָּרָה (עלי) [עַל] שֶׁמִּיעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ, כְּלוֹמַר, כֵּיוָן שֶׁאָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא 'וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה' וְלֹא נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתָּהּ, ואָמַר לָהּ עוֹד לְכִי וְיִמְנוּ בָּךְ יִשְׂרָאֵל יָמִים וְשָׁנִים וְלֹא נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתָּהּ, ואָמַר לָהּ צַדִּיקִים יִקָּרְאוּ עַל שְׁמֵךְ וְעוֹד לֹא נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתָּהּ, אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הִנֵּנִי עוֹשֶׂה לָךְ כָבוֹד שֶׁמְּיַשֵּׁב דַעְתָּךְ תַּחַת שֶׁמִּיעַטְתִּיךְ, וּמַאי נִיהוּ – ומה הוא אותו כבוד, שֶׁיְּהוּ יִשְׂרָאֵל בְּכָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ מַקְרִיבִין קָרְבָּן לְפָנַי, לְכַפֵּר עֲוֹנוֹתֵיהֶם, לְפִיכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הָבִיאוּ כַּפָּרָה לְפָנַי בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, כְּדֵי שֶׁתַּשְׁלִימוּ עָלַי בְּקָרְבָּן כַּפָּרָה זֶה אֶת הַכָּבוֹד שֶׁאָמַרְתִּי לַעֲשׂוֹת לַיָּרֵחַ, בִּשְׁבִיל שֶׁמִּיעַטְתִּיו, וְזֶה הוּא פֵּירוּשׁ 'הָבִיאוּ כַּפָּרָה עָלַי שֶׁמִּיעַטְתִּי' וְכוּ'.
שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (הלכה ד), רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסָא, הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָׁנָה, אֵין צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ. בַּר [-בנו של] אַבַּיֵּי, עָבַר קוֹמֵי תֵּבוֹתָא – עבר לפני התיבה בראש השנה, וְלֹא אִידְכַּר דְּיַרְחָא – ולא הזכיר את ראש חדש, וְקִלְסוּנֵיהּ – וקילסוהו, שיבחוהו על כך, שנהג כדין. וְהָכִי נַמִּי אַסִיקְנָא בַּגְּמָרָא דִּילָן – וכן היא מסקנת הגמרא בתלמוד בבלי, בְּעֵירוּבִין (מ:), שֶּׁאוֹמֵר זִכָּרוֹן אֶחָד וזכרון זה עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן – מועיל גם לענין ראש השנה, שנאמר בו (ויקרא כג כד) 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ', וגם לענין ראש חודש, שנאמר בו (במדבר י י) 'וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם'.
נאמר בפרשת קרבנות יום הכפורים, שתחילה מקריב הכהן הגדול את קרבנו, לכפר על עצמו, ואחר כך מקריב על אחיו הכהנים, ועל כל ישראל. תַּנָּא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, כָּךְ הִיא מִדַּת הַדִּין נוֹהֶגֶת – כך ראוי הדבר, שיָבֹא זַכַּאי, שכבר כיפר על עצמו, וִיכַפֵּר עַל הַחַיָּב, וְאַל יָבֹא כשהוא עדיין חַיָּב, וִיכַפֵּר עַל הַחַיָּב, ולכן תחילה מכפר על עצמו, ואחר כך על כל ישראל.
הַדְרָן עֲלָךְ שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם
