הלכות בכורות, פרק א, יא-יב

יא) ובזמן הזה, עד שלא נראה להראותו לחכם, כלומר קודם שנפל בו מום, רשאי [-חייב] לקיימו אפילו שתים ושלש שנים, שהרי כל זמן שאין בו מום עליו לקיימו, ומשנראה להראותו לחכם, כלומר, משעה שנפל בו מום, אם נולד בו מום בתוך שנתו, רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש, ואם נולד בו מום אחר שנתו, מקיימו שלשים יום.
יב) כפי שהתבאר, יש חילוק בין מום שנפל בבכור בתוך שנתו לבין מום שנפל בו לאחר שנה, ו'שנה' של בכור היא שנת לבנה תמימה, שנים עשר חדש מיום ליום. ואם היתה שנה מעוברת, נתעברה לו, ומונה לו שלשה עשר חדש. נולדו לו שני טלאים, אחד בחמשה עשר של אדר הראשון, ואחד בראש חדש אדר שני, זה שנולד בראש חדש אדר שני, כיון שהגיע יום ראשון באדר של שנה הבאה, עלתה לו שנה. וזה שנולד בחצי אדר ראשון, אף על פי שנולד לפני הטלה האחר, מכל מקום לא עלתה לו שנה עד חצי אדר של שנה הבאה, הואיל ונולד בחדש העיבור, מונין אותו לו.