(א) וַיִּשְׁמַ֣ע בֶּן־שָׁא֗וּל כִּ֣י מֵ֤ת אַבְנֵר֙ בְּחֶבְר֔וֹן וַיִּרְפּ֖וּ יָדָ֑יו וְכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל נִבְהָֽלוּ׃ (ב) וּשְׁנֵ֣י אֲנָשִׁ֣ים שָׂרֵֽי־גְדוּדִ֣ים הָי֪וּ בֶן־שָׁא֟וּל שֵׁם֩ הָֽאֶחָ֨ד בַּֽעֲנָ֜ה וְשֵׁ֧ם הַשֵּׁנִ֣י רֵכָ֗ב בְּנֵ֛י רִמּ֥וֹן הַבְּאֵֽרֹתִ֖י מִבְּנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן כִּ֚י גַּם־בְּאֵר֔וֹת תֵּֽחָשֵׁ֖ב עַל־בִּנְיָמִֽן׃ (ג) וַיִּבְרְח֥וּ הַבְּאֵֽרֹתִ֖ים גִּתָּ֑יְמָה וַיִּֽהְיוּ־שָׁ֣ם גָּרִ֔ים עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (ד) וְלִיהֽוֹנָתָן֙ בֶּן־שָׁא֔וּל בֵּ֖ן נְכֵ֣ה רַגְלָ֑יִם בֶּן־חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֣ים הָיָ֡ה בְּבֹ֣א שְׁמֻעַת֩ שָׁא֨וּל וִיהֽוֹנָתָ֜ן מִֽיִּזְרְעֶ֗אל וַתִּשָּׂאֵ֤הוּ אֹֽמַנְתּוֹ֙ וַתָּנֹ֔ס וַיְהִ֞י בְּחָפְזָ֥הּ לָנ֛וּס וַיִּפֹּ֥ל וַיִּפָּסֵ֖חַ וּשְׁמ֥וֹ מְפִיבֹֽשֶׁת׃ (ה) וַיֵּ֨לְכ֜וּ בְּנֵֽי־רִמּ֤וֹן הַבְּאֵֽרֹתִי֙ רֵכָ֣ב וּבַֽעֲנָ֔ה וַיָּבֹ֨אוּ֙ כְּחֹ֣ם הַיּ֔וֹם אֶל־בֵּ֖ית אִ֣ישׁ בֹּ֑שֶׁת וְה֣וּא שֹׁכֵ֔ב אֵ֖ת מִשְׁכַּ֥ב הַֽצָּהֳרָֽיִם׃ (ו) וְ֠הֵנָּה בָּ֜אוּ עַד־תּ֤וֹךְ הַבַּ֨יִת֙ לֹֽקְחֵ֣י חִטִּ֔ים וַיַּכֻּ֖הוּ אֶל־הַחֹ֑מֶשׁ וְרֵכָ֛ב וּבַֽעֲנָ֥ה אָחִ֖יו נִמְלָֽטוּ׃ (ז) וַיָּבֹ֣אוּ הַבַּ֗יִת וְהֽוּא־שֹׁכֵ֤ב עַל־מִטָּתוֹ֙ בַּֽחֲדַ֣ר מִשְׁכָּב֔וֹ וַיַּכֻּ֨הוּ֙ וַיְמִתֻ֔הוּ וַיָּסִ֖ירוּ אֶת־רֹאשׁ֑וֹ וַיִּקְחוּ֙ אֶת־רֹאשׁ֔וֹ וַיֵּ֥לְכ֛וּ דֶּ֥רֶךְ הָֽעֲרָבָ֖ה כָּל־הַלָּֽיְלָה׃
֍ ֍ ֍
(א) וַיִּשְׁמַע איש בשת בֶּן שָׁאוּל כִּי מֵת אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן, וַיִּרְפּוּ יָדָיו מלהתחזק במלכותו, וְכָל יִשְׂרָאֵל נִבְהָלוּ, כי לא נשאר בקרב אנשיו מי שינהיג את הצבא.
(ב) וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים, שָׂרֵי גְדוּדִים הָיוּ בעבר בצבאו של איש בשת בֶן שָׁאוּל, שֵׁם הָאֶחָד בַּעֲנָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִי רֵכָב, בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי, מִבְּנֵי בִנְיָמִן כִּי גַּם בְּאֵרוֹת תֵּחָשֵׁב עַל בִּנְיָמִן, אך גם עליהם לא יכל לסמוך, כיון שמחמת הסיבה שתבואר להלן לא יכלו להשאר בארץ ישראל.
(ג) וַיִּבְרְחוּ שני שרי הגדוד הַבְּאֵרֹתִים גִּתָּיְמָה – לגת, וַיִּהְיוּ שָׁם גָּרִים עַד הַיּוֹם הַזֶּה, שבו באו להרוג את איש בשת, וכמו שיסופר להלן.
(ד) ומלבד זאת שלא היו בצבאו של איש בשת אנשי חיל שיכולים לתפוס את המלוכה, גם ממשפחת שאול לא נשאר מי שיעשה זאת, וְלִיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל היה בֵּן נְכֵה רַגְלָיִם, בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים הָיָה בְּבֹא שְׁמֻעַת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן מִיִּזְרְעֶאל, שנהרגו במלחמה, וַתִּשָּׂאֵהוּ אֹמַנְתּוֹ וַתָּנֹס מפחדה שמא יבואו הפלשתים לבית המלוכה, וַיְהִי בְּחָפְזָהּ לָנוּס – כאשר מיהרה לברוח עם אותו בן שהיה על ידיה, וַיִּפֹּל, וַיִּפָּסֵחַ – נעשה נכה ברגליו, וּשְׁמוֹ מְפִיבֹשֶׁת.
(ה) עתה חוזר הכתוב לספר את אשר עשו שני שרי הגדוד, וַיֵּלְכוּ בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי, רֵכָב וּבַעֲנָה, ולא נשמרו לבא בלילה, אלא וַיָּבֹאוּ כְּחֹם הַיּוֹם אֶל בֵּית אִישׁ בֹּשֶׁת, כיון שהיו בעבר מבני ביתו, וידעו את הנהגתו, וְהוּא שֹׁכֵב באותה שעה אֵת מִשְׁכַּב הַצָּהֳרָיִם כדי להורגו.
(ו) עתה מבאר הכתוב ששני שרי הגדוד הללו כבר עשו בעבר רצח שכזה, וְהֵנָּה – ורכב ובענה בָּאוּ באותה פעם עַד תּוֹךְ הַבַּיִת של לֹקְחֵי חִטִּים – סוחר בחיטים, וַיַּכֻּהוּ אֶל הַחֹמֶשׁ – בצלע החמישית והרגוהו, ומחמת סיבה זו לא יכלו להשאר בארץ ישראל, וְרֵכָב וּבַעֲנָה אָחִיו נִמְלָטוּ לגת, שבחוץ לארץ, וכמו שנאמר בפסוק ג', ועתה באו שוב לעשות רצח כזה בביתו של איש בשת.
(ז) וַיָּבֹאוּ הַבַּיִת – לביתו של איש בשת, וְהוּא שֹׁכֵב עַל מִטָּתוֹ בַּחֲדַר מִשְׁכָּבוֹ, כי היה בטוח ולא פחד שיקום עליו מי מעבדיו ויהרגנו, שאם כן היה מעמיד שומרים, וַיַּכֻּהוּ, וַיְמִתֻהוּ, וַיָּסִירוּ אֶת רֹאשׁוֹ, וַיִּקְחוּ אֶת רֹאשׁוֹ, וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה כָּל הַלָּיְלָה.
