משנה ו: הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ, אוֹ שֶׁלָּוָה הֵימֶנּוּ, אוֹ שֶׁהִפְקִיד לוֹ בַיִּשּׁוּב, לֹא יַחֲזִיר לוֹ בַמִּדְבָּר. עַל מְנָת לָצֵאת בַּמִּדְבָּר, יַחֲזִיר לוֹ בַמִּדְבָּר:
משנתנו עוסקת באדם החייב ממון לחבירו, ומפרטת את המקום שבו יכול הוא להשיב לו את חובו:
הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ, אוֹ שֶׁלָּוָה הֵימֶנּוּ, אוֹ שֶׁהִפְקִיד לוֹ חבירו ממון, ואירעו דברים אלו כשהיו בַיִּשּׁוּב, לֹא יַחֲזִיר לוֹ בַמִּדְבָּר, אם אין המקבל רוצה בכך, כיון שזהו מקום שאינו משתמר [ותקנת חכמים היא, לטובת בעל הממון, שלא יפרענו הלה במקום שאינו משתמר, נגד רצונו]. אך אם לוה ממנו ממון עַל מְנָת לָצֵאת בַּמִּדְבָּר, ואף אם לא אמר לו בפירוש שיחזיר לו שם, אלא כגון שאמר ראובן לשמעון 'טול מעות אלו כפקדון, כיון שאני יוצא למדבר', ונטלם שמעון ממנו, והוסיף ואמר לו 'אף אני יוצא למדבר', ובאופן זה יַחֲזִיר לוֹ בַמִּדְבָּר – רשאי להחזיר לו במדבר.
