משנה
אמר האדם 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל', וְאָכַל פַּת חִטִּין, פַּת שְׂעוֹרִין ופַת כּוּסְּמִין, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. אבל אם אמר 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל פַּת חִטִּין, פַּת שְׂעוֹרִין, פַּת כּוּסְּמִין', אין אומרים שהיתה כוונתו רק לפרט מה כלול בשבועתו, אלא היתה כוונתו שתחול שבועה בפני עצמה על כל אחד מהם [ובגמרא יבואר כיצד לומדים כן מלשונו], ולכן אם עבר וְאָכַל מכל המינים הללו, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת בפני עצמה.
גמרא
שנינו במשנה, 'שבועה שלא אוכל פת חטין, פת שעורין, פת כוסמין, ואכל, חייב על כל אחת ואחת', ובַּגְּמָרָא גַּרְסִינָן, מדוע אנו מפרשים שכוונתו היתה שתחול שבועה על כל מין בפני עצמו, וְדִלְמָא לְמִפְטַר נַפְשֵׁיהּ מִשְּׁאָר מִינִין קָא מְכַוֵין – שמא היתה כוונתו לפטור את עצמו משבועתו לגבי שאר המינים, שיהיו מותרים לו, ולכן מנה את המינים שבכוונתו לאסור, אך אין כוונתו שכל מין יהיה אסור בשבועה בפני עצמה. מתרצת הגמרא, אם כן הָיָה לוֹ לוֹמַר 'חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכּוּסְמִין', ומכך שאמר בכל אחד מהם לשון 'פת', מוכח שהיתה כוונתו לאסור כל אחד מהם בפני עצמו. ממשיכה הגמרא ומקשה, וְדִלְמָא לָכּוּס – שמא הטעם שהוסיף לשון 'פת' הוא כיון שאם היה אומר 'חטין ושעורין וכוסמין' היתה משמעות לשונו שאסור לו רק לכסוס מינים אלו כשהם חיים, ועל ידי שהוסיף לשון 'פת' מובן מדבריו שרק פת של מינים אלו אסורה עליו. מתרצת הגמרא, הָיָה לוֹ לוֹמַר 'פַּת חִטִּין, וְשֶׁל שְׂעוֹרִין וְשֶׁל כּוּסְּמִין', ולא לומר לשון 'פת' על כל מין ומין בפני עצמו. ממשיכה הגמרא ומקשה, וְדִלְמָא עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבוֹת, כלומר, אם היה אומר לשון זו, היתה משמעות דבריו שתאסר עליו רק פת העשויה משלשת המינים הללו כשהם מעורבים יחד, ולכן הוצרך לומר לשון 'פת' על כל מין ומין בפני עצמו. מתרצת הגמרא, אם כן הָיָה לוֹ לוֹמַר 'וְכֵן שֶׁל שְׂעוֹרִין, וְכֵן שֶׁל כּוּסְּמִין', ואילו לשון 'פַּת', 'פַּת' שהוסיף לפני כל מין ומין לָמָּה לִי, שְׁמַע מִינָהּ – יש ללמוד מכך שכוונתו היתה לְחִיּוּבֵי נַפְשֵׁיהּ אֲכָּל חֲדָא וַחֲדָא – על כל מין ומין בפני עצמו.
משנה
אמר האדם 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה', וְשָׁתָה מַשְׁקִין הַרְבֵּה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. אבל אם היה חבירו מפציר בו שיבוא וישתה עמו יין ושמן ודבש, ואמר 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה יַיִן וְשֶׁמֶן ודְבַשׁ', הרי פירוט מיני המשקין מיותר, כיון שהיה יכול לומר רק 'שבועה שלא אשתה עמך', וכיון שפירט את המשקים מפרשים שכוונתו היתה להשבע על כל מין ומין בפני עצמו, ולכן אם עבר וְשָׁתָה, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת.
אמר האדם שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל, וְאָכַל אוֹכְלִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה, וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה, פָּטוּר, כיון שאין כוונתו בשבועתו אלא למינים הראויים לאכילה ושתיה. אמר האדם שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל, וְאָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, חַיָּב, כיון שאלו הם מאכלים שמצד עצמם ראויים לאכילה, אלא שהתורה אסרתם, וממילא הם כלולים בלשון שבועתו. ואף על פי שאין איסור חל על איסור, כיון שהאיסור החדש כולל דברים שאינם באיסור הראשון, שהרי הוא אוסר על עצמו בשבועה זו גם מאכלים המותרים מצד עצמם, באופן זה חל האיסור גם על דברים שהיו אסורים קודם לכן. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, כיון שהוא סובר שגם באופן זה אין איסור חל על איסור.
אָמַר האדם 'קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי אִם אָכַלְתִּי הַיוֹם' – ייאסר עלי להנות מאשתי אם אכלתי היום, וְהוּא אָכַל באותו יום נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שְׁקָצִים ורְמָשִׂים, הֲרֵי אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה עָלָיו, ואפילו לדעת רבי שמעון, שהרי כאן אין שייך הטעם של 'אין איסור חל על איסור', אלא כיון שהתקיים תנאו, חל הנדר.
גמרא
שנינו במשנה, 'שבועה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה יַיִן וְשֶׁמֶן וּדְבָשׁ, ושתה, חייב על כל אחת ואחת'. הָכָא נַמֵּי פָּרִיךְ בַּגְּמָרָא – אף כאן הקשו בגמרא, וְדִלְמָא לְמִיפְטָר נַפְשֵׁיהּ מִשְׁאָר מִינִין קָא מְכַוֵּין – שמא היתה כוונתו לפטור את עצמו משאר מיני המשקאות, שלא תחול שבועה אלא על שלשת המינים הללו, אך לא התכוין שיהיה איסור שבועה על כל מין ומין בפני עצמו. מתרצת הגמרא, משנתנו עוסקת בְּאופן ששלשת המינים הללו מוּנָחִין לְפָנָיו, וְהָיָה לוֹ לוֹמַר 'שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה אֵלּוּ וּמִינֵיהֶן', ומכך שפירט בלשונו את שלשת המינים, מוכח שהיתה כוונתו שתחול שבועה על כל מין ומין בפני עצמו. רַב אָמַר, הָכָא, בִּמְסַרְהֵב [-באופן שמפציר] בּוֹ חֲבֵירוֹ עַסְקִינָן, וְאָמַר לוֹ בֹּא וּשְׁתֵה עִמִּי יַיִן וְשֶׁמֶן וּדְבָשׁ, דְּהָיָה לוֹ להשיב ולוֹמַר 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה עִמְּךָ', ואילו תוספת הלשון 'יַיִן וְשֶׁמֶן וּדְבָשׁ' לָמָּה לִי – לשם מה הוסיף זאת, שְׁמַע מִינָהּ לְחַיְּבוֹ עַל כָּל חֲדָא וַחֲדָא – יש ללמוד מכך שהיתה כוונתו לחייב את עצמו בלשון שבועה על כל מין ומין בפני עצמו.
