משנה
שנינו בתחילת המסכת 'שבועות שתים שהן ארבע', ועתה מבארת המשנה את פרטי הדינים: שְׁבוּעוֹת ביטוי, שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע – יש מהן שתים המפורשות בתורה, ושתים נוספות הנלמדות בדרשה, השתים שמפורשות בתורה הן שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל, וְשבועה שֶׁלֹּא אוֹכַל, שנאמר 'להרע או להיטיב', ומשמעות הלשון היא שנשבע על דבר שיעשה בעתיד, והיינו להרע או להיטיב לגופו, ואם עבר על שבועתו, חייב קרבן. ודרשו חכמים שהאיסור הוא גם בשבועות לשעבר, שֶׁאָכַלְתִּי, וְשֶׁלֹּא אָכַלְתִּי, ובכל אלו אם נשבע לשקר, חייב קרבן.
אמר האדם 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל', וְאָכַל אפילו שיעור כָּל שֶׁהוּא, חַיָּב, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא, הֵיכָן מָצִינוּ בְּאוֹכֵל כָּל שֶׁהוּא שהוא חַיָּב, שמחמת כן אתה אומר שֶׁגם זֶּה חַיָּב, והרי בכל מקום שיעור האכילה הוא בכזית או בכביצה. אָמַר לָהֶן רבי עקיבא, וְכי הֵיכָן מָצִינוּ בִּמְדַבֵּר דיבור בעלמא וּמֵבִיא קָרְבָּן, שֶׁזֶּה מְדַבֵּר וּמֵבִיא קָרְבָּן, אלא כיון שהאיסור תלוי בדיבורו, כוונת דיבורו היא שלא יאכל אפילו כל שהוא, ונמצא שבאכילה זו ביטל את דיבור שבועתו, ומתחייב בקרבן.
נשבע האדם שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל, וְאָכַל וְשָׁתָה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת, כיון ששתיה בכלל אכילה. אבל אם אמר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה, מכך שפירט את השתיה בפני עצמה מוכח שלא כלל את השתיה עם האכילה, וְאָכַל וְשָׁתָה, חַיָּב שְׁתָּיִם, אחת על האכילה ואחת על השתיה.
גמרא
אָמַר רַבִּי חִיָיא בַּר אָבִין, אָמַר שְׁמוּאֵל, אדם שאמר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל, וְשָׁתָה, אף שלא אכל, מכל מקום חַיָּב. אִי בָּעַי תֵּימָא סְבָרָא – אם תרצה אבאר לך את דבר מסברא, וְאִי בָּעַי תֵּימָא קְרָא – ואם תרצה אומר לך כיצד יש ללמוד דבר זה מפסוק, ומבאר את דבריו, אִי בָּעַי תֵּימָא סְבָרָא, שהרי כך דרך בני אדם לדבר, דְּאָמַר לֵיהּ אֱינַשׁ לְחַבְרֵיהּ – שהרי דרך אדם לומר לחבירו 'תָּא נִיטְעוֹם מִידִי' – בא ונטעום דבר מה [ו'טעימה' בלשונם היתה כמו לשון 'אכילה'], וְאָזְלֵי – והרי הם הולכים וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ, הרי שאף שהזכירו רק את הטעימה, שהיא אכילה, כלולה בכך גם השתיה, ולכן גם אם שתה ולא אכל נחשב הדבר שעבר על נדרו, וחייב. וְאִי בָּעַי תֵּימָא קְרָא, הרי יש ללמוד מהפסוקים ששְׁתִיָּה בִּכְלָל אֲכִילָה, דִּכְתִיב – שהרי כך נאמר לגבי פדיון מעשר שני, לאחר שפדאו האדם בכסף והעלה את הכסף לירושלים, 'וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ' (דברים יד כו), והרי יַיִן המוזכר בפסוק חַמְרָא [הוּא], וּכְתִיב – ואף עליו נאמר לשון 'וְאָכַלְתָּ שָׁם'.
