משנה ג: הָיָה רוֹכֵב עַל גַּבֵּי בְהֵמָה וְרָאָה אֶת הַמְּצִיאָה, וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ תְּנֶהָ לִי, נְטָלָהּ וְאָמַר אֲנִי זָכִיתִי בָהּ, זָכָה בָהּ. אִם מִשֶּׁנְּתָנָהּ לוֹ אָמַר אֲנִי זָכִיתִי בָהּ תְּחִלָּה, לֹא אָמַר כְּלוּם:
לאחר שהתבארו דיני מציאה ששני בני אדם טוענים שזכו בה לעצמם, מבארת המשנה את דיני הזכיה במציאה המונחת ברשות הרבים: הָיָה אדם רוֹכֵב עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, וְרָאָה אֶת הַמְּצִיאָה מונחת על הקרקע, וכיון שהיה רוכב לא יכל ליטלה בידו, וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ 'תְּנָהּ לִי', נְטָלָהּ חבירו בשתיקה, וְאחר כך אָמַר 'אֲנִי זָכִיתִי בָהּ', שהגבהתיה מתחילה לעצמי ולא התכוונתי לזכות בה עבורך, זָכָה בָהּ לעצמו [אבל אם אמר לו הרוכב 'זכה בה עבורי', והגביה אותה בשתיקה, הרי הגביה אותה עבור הרוכב, וזכה בה]. אִם הגביהה בשתיקה, ומִשֶּׁנְּתָנָהּ לוֹ – לאחר שנתן את המציאה לרוכב, אָמַר אֲנִי זָכִיתִי בָהּ תְּחִלָּה – התכוונתי לזכות בה לעצמי, לֹא אָמַר כְּלוּם, כיון שאינו נאמן בדבריו, אלא זכה בה הרוכב שקיבלה מידו.
