משנה ז: מָצָא גִטֵי נָשִׁים, וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, דִּיָּתִיקִי, מַתָּנָה וְשׁוֹבָרִים, הֲרֵי זֶה לֹא יַחֲזִיר, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר כְּתוּבִים הָיוּ וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא לִתְּנֵם:
משנתנו ממשיכה לדון בענין שטרות שנמצאו:
מָצָא אדם גִטֵי נָשִׁים, וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים – שטר שחרור לעבד כנעני, דֲּיתֵּיקֵי – שטרי צוואת חולה הנוטה למות, שטרי מַתָּנָה, וְשׁוֹבָרִים – שטרות המאשרים פרעון חוב, ואותו אדם שכתב את השטר אומר שלא יתנוהו, כגון בגט שנכתב על ידי הבעל, אומר שלא יתנוהו לאשה, ושטר שחרור שנכתב על ידי האדון, ואומר שלא יתנוהו לעבד, ושטר מתנה שנכתב על ידי בעל המתנה, ואומר שלא יתנוהו לאדם הכתוב שם כמקבל המתנה, הֲרֵי זֶה לֹא יַחֲזִיר – לא יחזיר המוצא את השטר, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר – כיון שאנו חוששים שמא כְּתוּבִים הָיוּ – נכתבו על ידי האדם, וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא לִתְּנָם, וכיון שלא ניתנו על ידו, אין בהם תוקף כלל [שהרי גט שלא ניתן לאשה, ושטר שחרור שלא ניתן לעבד, ושטר מתנה שלא ניתן למקבל המתנה, אינם כלום].
