פרק יב, משנה א: טְבוּל יוֹם וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים, אֵינָן חוֹלְקִין בַּקֳּדָשִׁים לֶאֱכוֹל לָעָרֶב. אוֹנֵן, נוֹגֵעַ, וְאֵינוֹ מַקְרִיב, וְאֵינוֹ חוֹלֵק לֶאֱכוֹל לָעָרֶב. בַּעֲלֵי מוּמִין, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין, חוֹלְקִין וְאוֹכְלִין, אֲבָל לֹא מַקְרִיבִין. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַעֲבוֹדָה, אֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר. וְכֹל שֶׁאֵין לוֹ בַבָּשָׂר, אֵין לוֹ בָעוֹרוֹת. אֲפִלּוּ טָמֵא בִּשְׁעַת זְרִיקַת דָּמִים וְטָהוֹר בִּשְׁעַת הֶקִטֵר חֲלָבִים, אֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז), הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה:
פרק יב, משנה א: בפרק זה יבואר מי הם הכהנים הזוכים בבשר הקרבנות ובעורותיהם: טְבוּל יוֹם – אדם שנטמא וטבל לטהרתו, אך עדיין לא הסתיימה טהרתו עד שיחשיך היום, וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים, כגון זב ומצורע, שטבלו ונטהרו אך עדיין לא הביאו את הקרבנות המסיימים את כפרתם, אֵינָן חוֹלְקִין בַּקֳּדָשִׁים אפילו על דעת לֶאֱכוֹל אותם לָעָרֶב, כשתסתיים טהרתם, וכבר יוקרב הקרבן המכפר עליהם, כיון שיש צורך שבשעת החלוקה עצמה יהיו ראויים לאכילה.
אוֹנֵן – מי שמת אחד מקרוביו, ביום המיתה עצמו נוהגת בו אבילות מן התורה לגבי אכילת קרבנות, נוֹגֵעַ – מותר לו לגעת בקדשים, ואינו מטמא אותם, וְאֵינוֹ מַקְרִיב, וְאֵינוֹ חוֹלֵק בבשר הקרבנות לֶאֱכוֹל לָעָרֶב.
בַּעֲלֵי מוּמִין, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין, אף חוֹלְקִין וְאוֹכְלִין מבשר הקרבנות, אֲבָל לֹא מַקְרִיבִין, שנאמר (ויקרא כא כ"א-כב) 'כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי ה' מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב, לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל'. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַעֲבוֹדָה [חוץ מבעלי מומין, שריבתה אותם התורה בפירוש], אֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר. וְכֹל שֶׁאֵין לוֹ חלק בַבָּשָׂר, אֵין לוֹ חלק בָעוֹרוֹת. אֲפִלּוּ היה הכהן טָמֵא בִּשְׁעַת זְרִיקַת דָּמִים שנעשה ביום, וְטָהוֹר בִּשְׁעַת הֶקְטֵר חֲלָבִים שנעשה בלילה, אֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז לג) 'הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה', הרי מבואר בפסוק שיש צורך שיהיה ראוי גם לזריקת הדם וגם להקטרת החלב, ואין די בכך שיהא טהור באחד מהם.
