משנה י: מְצָאָה בָרֶפֶת, אֵינוֹ חַיָּב בָּהּ. בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, חַיָּב בָּהּ. וְאִם הָיְתָה בֵית הַקְּבָרוֹת לֹא יִטַמֵּא לָהּ. אִם אָמַר לוֹ אָבִיו, הִטַמֵּא, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אַל תַּחֲזִיר, לֹא יִשְּׁמַע לוֹ. פָּרַק וְטָעַן, פָּרַק וְטָעַן, אֲפִילוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים, חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר עָזֹב תַּעֲזֹב. הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ וְאָמַר הוֹאִיל וְעָלֶיךָ מִצְוָה, אִם רְצוֹנְךָ לִפְרוֹק פְּרוֹק, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר, עִמּוֹ. אִם הָיָה זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, חַיָּב. מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרוֹק, אֲבָל לֹא לִטְעוֹן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף לִטְעוֹן. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר אִם הָיָה עָלָיו יָתֵר עַל מַשָּאוֹ, אֵין זָקוּק לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, תַּחַת מַשָּאוֹ. מַשְאוֹי שֶׁיָּכוֹל לַעֲמוֹד בּוֹ:
מְצָאָה – מצא את הפרה בָרֶפֶת, אף אם אין הרפת משתמרת כראוי, אֵינוֹ חַיָּב בָּהּ – אין האדם חייב בהשבתה, אך אם מצאה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, חַיָּב בָּהּ. וְאִם הָיְתָה האבידה בבֵית הַקְּבָרוֹת, והוא כהן האסור להיטמא, לֹא יִטַמֵּא לָהּ, ואף שמצוות עשה דוחה לא תעשה, אינה דוחה מצוה שיש בה גם עשה וגם לא תעשה, כמו מצוות הכהן שלא להטמא למתים. אִם אָמַר לוֹ אָבִיו, הִטַמֵּא אף שאתה כהן, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אביו אַל תַּחֲזִיר את האבידה, לֹא יִשְּׁמַע לוֹ, כיון שאין מצוות כבוד אב ואם כשהם אומרים לו לעשות עבירה.
הרואה בהמת חבירו רובצת תחת משאה, חייב לסייע לו לפרוק או לטעון, לפי הצורך, שנאמר 'כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ', פָּרַק וְטָעַן, פָּרַק וְטָעַן, אֲפִילוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים, ושוב צריך בעל החמור את עזרתו, חַיָּב לפרוק ולטעון עמו, שֶׁנֶּאֱמַר 'עָזֹב תַּעֲזֹב', ומכפל הלשון יש ללמוד שצריך לסייע לבעל החמור אפילו כמה פעמים. הָלַךְ בעל החמור וְיָשַׁב לוֹ בצד הדרך, וְאָמַר לאותו שבא לסייעו, הוֹאִיל וְעָלֶיךָ מוטלת המִצְוָה, אִם רְצוֹנְךָ לִפְרוֹק, פְּרוֹק, פָּטוּר מלפרוק, שֶׁנֶּאֱמַר 'עזב תעזב עִמּוֹ', ללמד שרק אם בעל החמור מסייע בפריקה יש מצוה לעזור לו, אך אין מצוה לפרוק כאשר הבעלים נמנע מלפרוק. אבל אִם הָיָה בעל החמור זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, ומחמת כן אינו יכול לפרוק, חַיָּב האדם לפרוק ולטעון לבדו, אף שאין בעל החמור עושה דבר בעצמו.
מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרוֹק את המשא מעל החמור בחינם, משום שיש בהשארתו צער בעלי חיים של החמור, אֲבָל לֹא לִטְעוֹן – אין מצוה לטעון בחינם, אך אם בעל החמור נותן לו שכר, עליו לסייעו. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מצוה אַף לִטְעוֹן בחינם. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, אִם הָיָה עָלָיו – על החמור יָתֵר עַל מַשָּאוֹ הראוי, אֵין זָקוּק לוֹ – אינו צריך לסייעו, שֶׁנֶּאֱמַר, 'תַּחַת מַשָּאוֹ', ומכך שלא נאמר 'תחת משא', יש ללמוד שהחיוב הוא רק כאשר הוא טעון מַשְאוֹי שֶׁיָּכוֹל לַעֲמוֹד בּוֹ.
