משנה ד: עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, הָיוּ הַבָּמוֹת מֻתָּרוֹת, וַעֲבוֹדָה בַּבְּכוֹרוֹת. מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת, וַעֲבוֹדָה בַּכֹּהֲנִים. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים. קָדָשִׁים קַלִּים, בְּכָל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל:
משנה ד: כיון שלהלן יבואר איסור ההקרבה בבמות, מבארת המשנה תחילה את סדר ההלכות הנוהגות כפי שהיה מהזמן שקודם הקמת המשכן ועד לאחר בניית המקדש: עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, הָיוּ הַבָּמוֹת מֻתָּרוֹת – היה רשאי כל אדם לבנות מזבח ולהקריב קרבנות, וַעֲבוֹדָה בַּבְּכוֹרוֹת – והיתה העבודה על ידי הבכור שבכל משפחה, ולא על ידי הכהנים. מִשעה שֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, והיינו ביום השמיני למילואים, נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת, וַעֲבוֹדָה נעשית בַּכֹּהֲנִים.
ובאותו זמן שנבנה המשכן, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים של חצר המשכן, וקָדָשִׁים קַלִּים, בְּכָל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל:
