משנה ג: מְחֻסַּר זְמָן, בֵּין בְּגוּפוֹ בֵּין בִּבְעָלָיו. אֵיזֶה הוּא מְחֻסַּר זְמָן בִּבְעָלָיו, הַזָּב, וְהַזָּבָה, וְיוֹלֶדֶת, וּמְצוֹרָע, שֶׁהִקְרִיבוּ חַטָּאתָם וַאֲשָׁמָם בַּחוּץ, פְּטוּרִין. עוֹלוֹתֵיהֶן וְשַׁלְמֵיהֶן בַּחוּץ, חַיָבִין. הַמַּעֲלֶה מִבְּשַׂר חַטָּאת, מִבְּשַׂר אָשָׁם, מִבְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, מִבְּשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים, וּמוֹתַר הָעֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת, הַיּוֹצֵק, הַבּוֹלֵל, הַפּוֹתֵת, הַמּוֹלֵחַ, הַמֵּנִיף, הַמַּגִּישׁ, הַמְסַדֵּר אֶת הַשֻּׁלְחָן, וְהַמֵּטִיב אֶת הַנֵּרוֹת, וְהַקּוֹמֵץ, וְהַמְקַבֵּל דָּמִים בַּחוּץ, פָּטוּר. אֵין חַיָּבִין עָלָיו לֹא מִשּׁוּם זָרוּת, וְלֹא מִשּׁוּם טֻמְאָה, וְלא מִשּׁוּם מְחֻסַּר בְּגָדִים, וְלֹא מִשּׁוּם רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלָיִם:
משנה ג: כפי שהתבאר במשנה הקודמת, אם הקריב בחוץ קרבן שהוא 'מחוסר זמן', אין חייב על כך כרת. מבארת משנתנו, 'מְחֻסַּר זְמָן' היינו בֵּין בְּגוּפוֹ של הקרבן, שלא שהה שבעה ימים תחת אמו משעה שנולד, ובֵּין בִּבְעָלָיו של הקרבן, ואֵיזֶה הוּא מְחֻסַּר זְמָן בִּבְעָלָיו, הַזָּב וְהַזָּבָה שעדיין לא סיימו לספור שבעה ימים, וְיוֹלֶדֶת שעדיין לא עברו לא ארבעים יום ללידת זכר או שמונים יום ללידת נקבה, וּמְצוֹרָע, שֶׁהִקְרִיבוּ חַטָּאתָם וַאֲשָׁמָם בַּחוּץ [וקרבן חטאת שייך בכולם, וקרבן אשם רק במצורע], פְּטוּרִין. אך אם הקריבו את עוֹלוֹתֵיהֶן וְשַׁלְמֵיהֶן בַּחוּץ, חַיָבִין, כיון שקרבנות אלו אינם באים לכפר אלא כדורון, וחייבים עליהם אם הקריבום בחוץ אפילו בתוך ימי הספירה.
המשנה מבארת עתה את דינם של עבודות נוספות שנעשו בחוץ: הַמַּעֲלֶה בחוץ מִבְּשַׂר חַטָּאת העומד לאכילת הכהנים, או מִבְּשַׂר אָשָׁם, מִבְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים [והיינו מבשרם של שני הכבשים הקרבים בעצרת, שהם קדשי קדשים ונאכלים לכהנים], מִבְּשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים, וּמוֹתַר הָעֹמֶר [-מה שנשאר ממנחת העומר] וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת, הַיּוֹצֵק שמן למנחה, הַבּוֹלֵל את המנחה, הַפּוֹתֵת את מנחת הפיתים, הַמּוֹלֵחַ את הקומץ או את בשר הקרבנות, הַמֵּנִיף, הַמַּגִּישׁ, הַמְסַדֵּר אֶת הַשֻּׁלְחָן, וְהַמֵּטִיב אֶת הַנֵּרוֹת, וְהַקּוֹמֵץ – נוטל את קומץ המנחה, וְהַמְקַבֵּל דָּמִים, אם עשה אחת מכל העבודות הללו בַּחוּץ, פָּטוּר, כיון שנאמר בפסוק בענין זה (ויקרא יז ח) 'אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח', ויש ללמוד מכך שאין חיוב כרת בעבודות הנעשות בחוץ אלא בעבודות הדומות להעלאת אימורים על המזבח, שזהו גמר עבודה, ואילו כל העבודות הללו אינן גמר עבודה.
ובכל אחת מהעבודות הללו, אֵין חַיָּבִין עָלָיו לֹא מִשּׁוּם זָרוּת – אם עשה זר את אחת העבודות הללו, וְלֹא מִשּׁוּם טֻמְאָה – אם עשה זאת כהן טמא, וְלא מִשּׁוּם מְחֻסַּר בְּגָדִים – אם עשה זאת כהן שאינו לובש בגדי כהונה, וְלֹא מִשּׁוּם רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלָיִם – אם עשה זאת כהן ללא רחיצת ידים ורגלים, בכל האופנים הללו אף שהעבודה עצמה נפסלה, ואותו דבר שעשה בו את עבודתו נפסל, מכל מקום אין העובד חייב מיתה בידי שמים.
