משנה ב: הָרוֹבֵעַ, וְהַנִּרְבָּע, וְהַמֻּקְצֶה, וְהַנֶּעֱבָד, וְהָאֶתְנָן, וְהַמְּחִיר, וְהַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְיוֹצֵא דֹפֶן, שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז), לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה', כֹּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָבוֹא לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה', אֵין חַיָּבִין עָלָיו. בַּעֲלֵי מוּמִין, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִים בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִים שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ, פָּטוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִים, פָּטוּר. וּבַעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין, עוֹבְרִין בְּלֹא תַעֲשֶׂה. תּוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ, פָּטוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בְּנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, פָּטוּר. וְתוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, בְּלֹא תַעֲשֶׂה. אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ וּמְחֻסַּר זְמָן, פָּטוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הֲרֵי זֶה בְלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁהוּא רָאוּי לָבוֹא לְאַחַר זְמָן, הֲרֵי זֶה בְלֹא תַעֲשֶׂה וְאֵין בּוֹ כָרֵת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כֹּל שֶׁאֵין בּוֹ כָרֵת, אֵין בּוֹ בְלֹא תַעֲשֶׂה:
משנה ב: משנתנו ממשיכה בדיני קרבנות פסולים שנשחטו בחוץ: הָרוֹבֵעַ את האשה, וְהַנִּרְבָּע על ידי איש, וְהַמֻּקְצֶה – המיוחד לעבודה זרה, אף שעדיין לא עבדוהו, וְהַנֶּעֱבָד – שעבדוהו כעבודה זרה, וְהָאֶתְנָן – בעל חיים שניתן כאתנן לזונה, וְהַמְּחִיר – הניתן בחליפי כלב, וְהַכִּלְאַיִם – הנולד מתיש ורחל, וְהַטְרֵפָה – שיש בו מום או חולי שמחמתו אינו יכול לחיות שנים עשר חודש, וְיּוֹצֵא דֹפֶן, שלא נולד כדרכו, אלא חתכו את דופן אמו והוציאוהו משם, שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז ), 'וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה", ויש ללמוד מכך שכֹּל קרבן שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָבוֹא לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה', אֵין חַיָּבִין עָלָיו.
בַּעֲלֵי מוּמִין, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִים, ובֵין בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִים, שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ, פָּטוּר, מאחר ואינם ראויים עתה להקרבה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִים, פָּטוּר, מאחר ולעולם לא יהיו ראויים להקרבה. וְאילו בַעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין, כיון שעתידים הם להיות ראויים להקרבה לאחר שיעבור המום, אף שאינו חייב כרת, מכל מקום עוֹבְרִין עליהם בְּלֹא תַעֲשֶׂה.
תּוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, כיון שהם כשרים רק משעה שיזהיבו, וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, כיון שהם כשרים רק עד שעה שיתחילו להצהיב, שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ, פָּטוּר, כיון שאינם ראויים עתה להקרבה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בְּנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, פָּטוּר, כיון שלעולם לא יהיו כשרים, וְאילו תוֹרִים שֶׁעדיין לֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, כיון שכשיגיע זמנם יהיו ראויים להקרבה, עובר עליהם בְּלֹא תַעֲשֶׂה.
'אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ', כלומר, בהמת קרבן שיש בה איסור (ויקרא כב כח) 'וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד', והיינו שהקריבו את האב או הבן באותו יום, וּמְחֻסַּר זְמָן, שעדיין לא הגיע זמן הקרבתו, שלא היה שבעת ימים תחת אמו, פָּטוּר, כיון שאינם ראויים עתה להקרבה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הֲרֵי זֶה בְלֹא תַעֲשֶׂה, ומבארת המשנה את טעמו של רבי שמעון בכל הדברים הללו, כיון שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁהוּא רָאוּי לָבוֹא לכשרות לְאַחַר זְמָן, הֲרֵי זֶה בְלֹא תַעֲשֶׂה וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, וזו שיטת תנא קמא, שכֹּל שֶׁאֵין בּוֹ חיוב כָרֵת, אֵין בּוֹ אפילו בְלֹא תַעֲשֶׂה:
