משנה ד: אֶחָד הַלּוֹקֵחַ וְאֶחָד הַמּוֹכֵר יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה. כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה לַהֶדְיוֹט, כָּךְ אוֹנָאָה לַתַּגָּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין אוֹנָאָה לַתַּגָּר. מִי שֶׁהֻטַל עָלָיו, יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה, רָצָה, אוֹמֵר תֶּן לִי מָעוֹתַי, אוֹ תֶן לִי מַה שֶּׁאוֹנִיתָנִי:
אֶחָד הַלּוֹקֵחַ וְאֶחָד הַמּוֹכֵר, יֵשׁ לָהֶן טענת אוֹנָאָה, שאם היה המקח ביוקר יכול הלוקח לתבוע את אונאתו, ואם היה המקח בזול, תובע המוכר את אונאתו.
כְּשֵׁם שֶׁיש אוֹנָאָה לַהֶדְיוֹט – אדם פשוט, שאינו בקי בסחורה, כָּךְ יש אוֹנָאָה לַתַּגָּר – סוחר הבקי במחירי הסחורות, ואין אומרים שכיון שהוא בקי בסחורה, בודאי ידע שהמחיר אינו נכון, ואף על פי כן התרצה לכך, כגון שהיה דחוק למעות לעשות בהם מסחר אחר. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, אֵין אוֹנָאָה לַתַּגָּר, כיון שהוא בקי בסחורה, ובודאי מחל על כך. מִי שֶׁהֻטַל עָלָיו – אותו צד שהונו אותו במקח, המוכר או הקונה, יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה, וכגון אם הונה המוכר את הלוקח, אם רָצָה, אוֹמֵר למוכר תֶּן לִי מָעוֹתַי ויתבטל המקח לגמרי, אוֹ אם רצה, אומר למוכר תֶן לִי מַה שֶּׁאוֹנִיתָנִי, והמקח קיים [זו דעת רבי יהודה הנשיא, אבל חכמים חולקים ואומרים שאם היתה האונאה שתות חל המקח, ומחזיר לו את ההפרש. אם היתה האונאה פחות משתות, אינו יכול לתובעו כלל. ואם היתה האונאה יותר משתות, בטל המקח].
