(א) וַיְהִ֣י אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן וּלְאַבְשָׁל֧וֹם בֶּן־דָּוִ֛ד אָח֥וֹת יָפָ֖ה וּשְׁמָ֣הּ תָּמָ֑ר וַיֶּֽאֱהָבֶ֖הָ אַמְנ֥וֹן בֶּן־דָּוִֽד׃ (ב) וַיֵּ֨צֶר לְאַמְנ֜וֹן לְהִתְחַלּ֗וֹת בַּֽעֲבוּר֙ תָּמָ֣ר אֲחֹת֔וֹ כִּ֥י בְתוּלָ֖ה הִ֑יא וַיִּפָּלֵא֙ בְּעֵינֵ֣י אַמְנ֔וֹן לַֽעֲשׂ֥וֹת לָ֖הּ מְאֽוּמָה׃ (ג) וּלְאַמְנ֣וֹן רֵ֗עַ וּשְׁמוֹ֙ יֽוֹנָדָ֔ב בֶּן־שִׁמְעָ֖ה אֲחִ֣י דָוִ֑ד וְי֣וֹנָדָ֔ב אִ֥ישׁ חָכָ֖ם מְאֹֽד׃ (ד) וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ מַדּ֣וּעַ אַ֠תָּה כָּ֣כָה דַּ֤ל בֶּן־הַמֶּ֨לֶךְ֙ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר הֲל֖וֹא תַּגִּ֣יד לִ֑י וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אַמְנ֔וֹן אֶת־תָּמָ֗ר אֲח֛וֹת אַבְשָׁלֹ֥ם אָחִ֖י אֲנִ֥י אֹהֵֽב׃ (ה) וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ יְה֣וֹנָדָ֔ב שְׁכַ֥ב עַל־מִשְׁכָּֽבְךָ֖ וְהִתְחָ֑ל וּבָ֧א אָבִ֣יךָ לִרְאוֹתֶ֗ךָ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֵלָ֡יו תָּ֣בֹא נָא֩ תָמָ֨ר אֲחוֹתִ֜י וְתַבְרֵ֣נִי לֶ֗חֶם וְעָֽשְׂתָ֤ה לְעֵינַי֙ אֶת־הַבִּרְיָ֔ה לְמַ֨עַן֙ אֲשֶׁ֣ר אֶרְאֶ֔ה וְאָֽכַלְתִּ֖י מִיָּדָֽהּ׃
֍ ֍ ֍
עתה יסופר כיצד התקיימה נבואת נתן הנביא אל דוד המלך, שיבואו עליו כמה עונשים בגלל מעשה בת שבע. ותחילה מת הילד שילדה בת שבע, וכמו שהתבאר, ועתה יסופר מעשה תמר, שגרם להריגתו של אמנון, ואחריו מעשה אבשלום.
(א) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן, אחרי שהתקיים העונש הראשון ומת הילד, וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד היתה אָחוֹת יָפָה, וּשְׁמָהּ תָּמָר, ואף שהיתה אחות אבשלום גם מאימו, מעכה, אך היה ביניהם הבדל, כי מעכה היתה אשת יפת תואר שהתירה התורה לקחתה בגויותה ואחר כך לגיירה, ולקחה דוד, והרתה ממנו את תמר בהיותה עדיין גויה, ואחר כך התגיירה, ולאחר מכן ילדה את אבשלום, ולפי דין התורה אין תמר מתייחסת אל דוד, כדין ילד הנולד לישראל מגויה, שאינו מתייחס אל האב כלל [ולכן רק אבשלום ואמנון מכונים כאן 'בני דוד', ולא תמר], ומותרת היא להנשא לבני דוד האחרים, וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד, שהיה אחיה מאב ולא מאם, שאמנון היה בנה של אחינועם היזרעאלית.
(ב) וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת – והיה אמנון מצטער מאד, עד שנראה כחולה, בַּעֲבוּר תָּמָר אֲחֹתוֹ, שלא היתה לו תקוה לישא אותה לאשה, אף שמדין התורה היתה מותרת לו, כיון שהיתה נחשבת כ'אחותו', מאחר ודוד החשיב אותה כבתו ממש, וידע אמנון שלא יסכימו להשיא לו אותה, שבזה יידעו הכל שאינה נחשבת בתו של דוד. וגם לא יכל לפתותה או לאונסה, כִּי בְתוּלָה הִיא, והבתולות היו צנועות בבתיהן, וַיִּפָּלֵא בְּעֵינֵי אַמְנוֹן לַעֲשׂוֹת לָהּ מְאוּמָה.
(ג) וּלְאַמְנוֹן רֵעַ, וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד, וְיוֹנָדָב היה אִישׁ חָכָם מְאֹד.
(ד) וַיֹּאמֶר לוֹ יונדב לאמנון, מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל [-כחוש ורזה] בֶּן הַמֶּלֶךְ, בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, בשונה משאר החולים שבבוקר מרגישים טוב יותר, ודבר זה הוא סימן למי שחולה מחמת אהבת אשה, שאינו ישן בלילות ולכן הוא חלש בבוקר, הֲלוֹא תַּגִּיד לִי. וַיֹּאמֶר לוֹ אַמְנוֹן, אֶת תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי אֲנִי אֹהֵב.
(ה) וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב, הרי תמר מותרת לך לפי דין התורה, ואם כן תנהג באופן שדוד יבין את רצונך, וכשיראה שאתה חולה מחמת כן בודאי יתן לך את תמר לאשה, ולכן שְׁכַב עַל מִשְׁכָּבְךָ, וְהִתְחָל – עשה עצמך כחולה, וּבָא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, תָּבֹא נָא תָמָר אֲחוֹתִי וְתַבְרֵנִי לֶחֶם – תתן לי לאכול מעט לחם, וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת הַבִּרְיָה – תאפה לפני את המאכל, לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה, וְאָכַלְתִּי מִיָּדָהּ, ומתוך הדברים יבין דוד שאין סיבה לבקשה זו אם לא שהוא אוהב את תמר, ויתן לו אותה לאשה.
