משנה ב: כֵּיצַד, מָשַׁךְ הֵימֶנּוּ פֵרוֹת וְלֹא נָתַן לוֹ מָעוֹת, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, נָתַן לוֹ מָעוֹת וְלֹא מָשַׁךְ הֵימֶנּוּ פֵרוֹת, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. אֲבָל אָמְרוּ, מִי שֶׁפָּרַע מֵאַנְשֵׁי דוֹר הַמַּבּוּל וּמִדּוֹר הַפְלָגָה, הוּא עָתִיד לְהִפָּרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּדִבּוּרוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל שֶׁהַכֶּסֶף בְּיָדוֹ, יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה:
עתה מבארת המשנה את דיני הקנינים כשקונה האדם סחורה תמורת כסף:
כֵּיצַד, מָשַׁךְ הֵימֶנּוּ פֵרוֹת, וְעדיין לֹא נָתַן לוֹ מָעוֹת, הרי חל הקנין במשיכה זו, ואֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. אבל אם נָתַן לוֹ מָעוֹת וְעדיין לֹא מָשַׁךְ הֵימֶנּוּ פֵרוֹת, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, לפי שאין כסף קונה [ונחלקו האמוראים בטעם דין זה, יש אומרים שכך הוא עיקר דין התורה, ולומדים כן מפסוק. ויש אומרים שמן התורה כסף קונה, אך חששו חכמים שימכור אדם לחבירו סחורה תמורת כסף, ובינתיים תישאר הסחורה ברשות המוכר, ואם תיפול דליקה או שאר נזקים בסחורה זו, לא יטרח המוכר להצילה, כיון שכבר אינה שלו אלא של הקונה. ולכן תיקנו חכמים שלא יסתיים הקנין בנתינת הכסף, אלא יוכל הלוקח לחזור בו, ורק לאחר שימשוך את הסחורה לרשותו, יגמר הקנין].
מוסיפה המשנה, אף שכסף אינו קונה, אֲבָל אָמְרוּ, מִי שֶׁפָּרַע מֵאַנְשֵׁי דוֹר הַמַּבּוּל וּמִדּוֹר הַפַּלָגָה, הוּא עָתִיד לְהִפָּרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּדִבּוּרוֹ, ולכן אם בא אחד הצדדים לחזור בו לאחר נתינת הכסף, אומרים לו תחילה קללה זו המכונה 'מי שפרע', ואחר כך מחזיר לו הלה את מעותיו.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל שֶׁהַכֶּסֶף בְּיָדוֹ, והיינו המוכר שקיבל את הכסף מהלוקח, יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה, ויכול הוא לחזור בו מהמקח כל זמן שלא משכו הקונה, אבל הלוקח אינו יכול לחזור בו.
