הרי"ף ממשיך ומביא ראיה נוספת לכך שאדם יכול לפסול על עצמו עדים מסוימים: וְעוֹד דָּיְיקִינַן נַמִּי – וכן יש לדייק וללמוד גם כן מִמעשה זה שהובא בגמרא, דהַהוּא דְאָמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ – מעשה במלוה שאמר ללוה, כִּי פָּרַעְתָּ לִי – כאשר תפרע לי את חובך, פְּרָעָן בְּאַפֵּי בֵּי תְּרֵי דְּתָנוּ הִלְכְתָא – פרע לי את החוב בפני שני עדים ששנו הלכות, אָזַל פַּרְעֵיהּ בְּאַפֵּי סַהֲדֵי – הלך אותו לוה ופרע את חובו למלוה בפני עדים שלא שנו הלכות, אִיתְּנִיסוּ זוּזֵי – נאנסו אותם מעות שקיבל המלוה מהלוה, אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן – בא המלוה לפני רב נחמן לתבוע את חובו מהלוה, ואילו הלוה טען שכבר פרע לו את חובו, אָמַר לֵיהּ המלוה, אִין – אכן קַבּוֹלֵי קִבַּלְתִּינְהוּ מִינֵּיהּ – קיבלתי ממנו את המעות וְכוּ' אך כיון שלא פרע לי בפני עדים השונים הלכות, אמרתי שיהיו המעות כפקדון בידי עד שיזדמנו שני עדים השונים הלכות, ואפרע בפניהם. אָמַר לֵיהּ רב נחמן למלוה, כֵּיוָן דְּקָא מוֹדִית דְּשָׁקִלְתִּינְהוּ מִינֵּיהּ – כיון שאתה מודה שקיבלת ממנו את המעות, פֵּרָעוֹן הָוֵי – הרי זה פרעון. ומסיים הרי"ף את דיוקו ממעשה זה, משמע מדברי רב נחמן, דטַעֲמָא דְּקָא מוֹדֵי – הטעם שהלוה נפטר הוא כיון שהמלוה הודה בכך שקיבל את המעות, אלא שטען שניתנו לו שלא בפני שני עדים ששנו הלכות, הָא לֹא קָא מוֹדֵי – אבל אם לא היה המלוה מודה בכך, אַף עַל גַּב דְּאִיכָּא סַהֲדֵי דְפָּרַע – הגם שיש שני עדים המעידים שפרע הלוה את החוב, לֹא מְהֵימַן – אין הלוה נאמן בטענתו, וחייב לשלם, והטעם לכך, דְּכֵיוָן דְּלֹא תָּנוּ הִלְכְתָא – כיון ששנים אלו לא היו שוני הלכות, כְּמַאן דְפָּסִיל לְהוּ דָּמִי – הרי זה כאילו פסלם הלוה על עצמו, והסכים שיהיה המלוה נאמן כשיטען שהחוב אינו פרוע אף אם יהיו עדים המכחישים אותו, אלא אם כן יהיו אלו שנים השונים הלכות, ומוכח שיכול אדם לפסול על עצמו עדים, ויהיה בעל דינו נאמן בטענתו אפילו נגד עדים.
מביאה הגמרא את אותו מעשה שהוזכר לעיל: הַהוּא דְאָמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ, כִּי פָּרַעְתָּ לִי, פְּרָעָן בְּאַפֵּי סַהֲדֵי דְּתָנוּ הִלְכְתָא, אָזַל פַּרְעֵיהּ בְּאַנְפֵּי סַהֲדֵי – פרעו בפני עדים שאינם שונים הלכות. אִיתְּנִיסוּ זוּזֵי ביד המלוה, אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אָמַר לֵיהּ המלוה, אִין – אכן קַבּוֹלֵי קִבַּלְתִּינְהוּ מִינֵּיהּ – קיבלתי מיד הלוה את המעות, וְאַנָּא אֲמִינָא – ואמרתי בליבי, לִיהֲווּ פִּקָּדוֹן גַּבָּאֵי – יהיו מעות אלו כפקדון בידי, עַד דְּמַיְיתֵי תְּרֵי דְּתָנוּ הִלְכְתָא – עד שיביא הלוה שני עדים ששונים הלכות, וּמְקַיֵּים תְּנָאֵיהּ – ויקיים את תנאו. אָמַר לֵיהּ רב נחמן, כֵּיוָן דְּקָא מוֹדִית דְּשָׁקִלְתִּינְהוּ מִינֵּיהּ – כיון שאתה מודה שקיבלת ממנו את המעות, פֵּרָעוֹן הָוֵי – הרי זה פרעון, כיון שהלוה התכוון שיהא זה פרעון, ואתה לא אמרת לו שאתה מקבל את המעות בתורת פקדון. והוסיף רב נחמן ואמר לו בדרך בדיחותא, מַאי אָמַרְתָּ – ומה אתה טוען עתה, לְקִיּוּמֵי תְּנָאֵיהּ – שיקיים הלוה את תנאו, זִיל אַיְיתִינְהוּ – לך והבא את המעות ויחזור הלוה ויפרע לך את החוב בפנינו, דְּהָא אָנָּא וְרַב שֵׁשֶׁת – שהרי נמצאים כאן אני ורב ששת, דְּגָמְרֵי – שהרי אנו שונים הִלְכְתָא, וְסִיפְרָא, וְסִיפְרִי, וְכוּלֵּיה תַּלְמוּדָא, ויוכל התנאי להתקיים בפנינו.
