(לב) וַיַּ֡עַן יֽוֹנָדָ֣ב ׀ בֶּן־שִׁמְעָ֨ה אֲחִֽי־דָוִ֜ד וַיֹּ֗אמֶר אַל־יֹאמַ֤ר אֲדֹנִי֙ אֵ֣ת כָּל־הַנְּעָרִ֤ים בְּנֵֽי־הַמֶּ֨לֶךְ֙ הֵמִ֔יתוּ כִּֽי־אַמְנ֥וֹן לְבַדּ֖וֹ מֵ֑ת כִּֽי־עַל־פִּ֤י אַבְשָׁלוֹם֙ הָֽיְתָ֣ה שׂוּמָ֔ה מִיּוֹם֙ עַנֹּת֔וֹ אֵ֖ת תָּמָ֥ר אֲחֹתֽוֹ׃ (לג) וְעַתָּ֡ה אַל־יָשֵׂם֩ אֲדֹנִ֨י הַמֶּ֤לֶךְ אֶל־לִבּוֹ֙ דָּבָ֣ר לֵאמֹ֔ר כָּל־בְּנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ מֵ֑תוּ כִּֽי־אַמְנ֥וֹן לְבַדּ֖וֹ מֵֽת׃ (לד) וַיִּבְרַ֖ח אַבְשָׁל֑וֹם וַיִּשָּׂ֞א הַנַּ֤עַר הַצֹּפֶה֙ אֶת־עֵינָ֔ו וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֨ה עַם־רַ֜ב הֹֽלְכִ֥ים מִדֶּ֛רֶךְ אַֽחֲרָ֖יו מִצַּ֥ד הָהָֽר׃ (לה) וַיֹּ֤אמֶר יֽוֹנָדָב֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ הִנֵּ֥ה בְנֵֽי־הַמֶּ֖לֶךְ בָּ֑אוּ כִּדְבַ֥ר עַבְדְּךָ֖ כֵּ֥ן הָיָֽה׃ (לו) וַיְהִ֣י ׀ כְּכַלֹּת֣וֹ לְדַבֵּ֗ר וְהִנֵּ֤ה בְנֵֽי־הַמֶּ֨לֶךְ֙ בָּ֔אוּ וַיִּשְׂא֥וּ קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּ֑וּ וְגַם־הַמֶּ֨לֶךְ֙ וְכָל־עֲבָדָ֔יו בָּכ֕וּ בְּכִ֖י גָּד֥וֹל מְאֹֽד׃ (לז) וְאַבְשָׁל֣וֹם בָּרַ֔ח וַיֵּ֛לֶךְ אֶל־תַּלְמַ֥י בֶּן־עַמִּיה֖וּד מֶ֣לֶךְ גְּשׁ֑וּר וַיִּתְאַבֵּ֥ל עַל־בְּנ֖וֹ כָּל־הַיָּמִֽים׃ (לח) וְאַבְשָׁל֥וֹם בָּרַ֖ח וַיֵּ֣לֶךְ גְּשׁ֑וּר וַֽיְהִי־שָׁ֖ם שָׁלֹ֥שׁ שָׁנִֽים׃ (לט) וַתְּכַל֙ דָּוִ֣ד הַמֶּ֔לֶךְ לָצֵ֖את אֶל־אַבְשָׁל֑וֹם כִּֽי־נִחַ֥ם עַל־אַמְנ֖וֹן כִּי־מֵֽת׃
֍ ֍ ֍
(לב) שמועת השקר שנהרגו כל בני המלך הגיעה מחמת שהיה מי שראה שאמנון נהרג, וחשב שאבשלום הרגו כדי שהוא יירש את המלוכה מאביו, ולכן חשב שכמו כן המית אבשלום את שאר בני המלך כדי שאף הם לא יפריעוהו לרשת את המלוכה, וַיַּעַן יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד וַיֹּאמֶר לדוד, אַל יֹאמַר אֲדֹנִי כי אֵת כָּל הַנְּעָרִים בְּנֵי הַמֶּלֶךְ הֵמִיתוּ, כלומר, אל תחשוב שההריגה היתה מחמת שהם 'בני המלך' ומחמת כן המית אבשלום את כולם, אין הדבר כן, כִּי אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת, ולא מחמת שהוא בן המלך, אלא מטעם אחר, כִּי עַל פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה שׂוּמָה – כי דבר זה היה תמיד בליבו של אבשלום, מִיּוֹם עַנֹּתוֹ אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ.
(לג) וְעַתָּה, אַל יָשֵׂם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל לִבּוֹ דָּבָר לֵאמֹר – אל תחשוב בדעתך שאף שלא היתה כוונת אבשלום להרוג את כולם, מכל מקום עמדו בני המלך להציל את אמנון ומתוך המלחמה כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ מֵתוּ, אין הדבר כן, כִּי אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת.
(לד) ומתוך טירדת דוד בשמועה שמתו כל בני המלך, לא נתן דעתו לרדוף אחרי אבשלום, וַיִּבְרַח אַבְשָׁלוֹם. וַיִּשָּׂא הַנַּעַר הַצֹּפֶה בבית דוד אֶת עֵינָו, וַיַּרְא וְהִנֵּה עַם רַב הֹלְכִים מִדֶּרֶךְ אַחֲרָיו – מאחורי הצופה, כי לא נכנסו לעיר בדרך הישרה, אלא ברחו ממקומם בדרך עקלתון, ונכנסו לעיר מִצַּד הָהָר.
(לה) וַיֹּאמֶר יוֹנָדָב אֶל הַמֶּלֶךְ, הִנֵּה בְנֵי הַמֶּלֶךְ בָּאוּ, כִּדְבַר עַבְדְּךָ כֵּן הָיָה.
(לו) וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר, וְהִנֵּה בְנֵי הַמֶּלֶךְ בָּאוּ לתוך בית המלכות, וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ על הריגת אמנון, וְגַם הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו בָּכוּ בְּכִי גָּדוֹל מְאֹד.
(לז) וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ אֶל תַּלְמַי בֶּן עַמִּיהוּד מֶלֶךְ גְּשׁוּר שהיה סבו [כפי שהתבאר שאמו היתה מעכה, שהיתה יפת תואר שנשבתה במלחמה], והיה אבשלום מתהלך עם תלמי סבו לכל מקום שהיה הולך. וַיִּתְאַבֵּל דוד עַל אמנון בְּנוֹ כָּל הַיָּמִים, וכיון שכך חשש אבשלום שמא ישלח דוד אנשים לתופסו וילכדוהו.
(לח) ומחמת חששו של אבשלום שיתפסנו דוד, הפסיק ללכת עם תלמי לכל מקום, וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ אל העיר גְּשׁוּר השייכת לתלמי, להסתגר בעיר גדולה המוקפת חומה, כדי שלא יוכל דוד להשיגו שם, וַיְהִי שָׁם שָׁלֹשׁ שָׁנִים.
(לט) לאחר אותם שלש שנים שבהם התאבל דוד על אמנון ורצה למצוא את אבשלום ולנקום בו, וַתְּכַל – מנעה מעכה אשת דוד אמו של אבשלום את דָּוִד הַמֶּלֶךְ מלָצֵאת אֶל אַבְשָׁלוֹם ולנקום בו, כִּי נִחַם דוד עַל אַמְנוֹן, כִּי מֵת, וכיון שכך הצליחה למונעו מלרדוף אחר אבשלום.
