(כג) וַֽיְהִי֙ לִשְׁנָתַ֣יִם יָמִ֔ים וַיִּֽהְי֤וּ גֹֽזְזִים֙ לְאַבְשָׁל֔וֹם בְּבַ֥עַל חָצ֖וֹר אֲשֶׁ֣ר עִם־אֶפְרָ֑יִם וַיִּקְרָ֥א אַבְשָׁל֖וֹם לְכָל־בְּנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (כד) וַיָּבֹ֤א אַבְשָׁלוֹם֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּה־נָ֥א גֹֽזְזִ֖ים לְעַבְדֶּ֑ךָ יֵֽלֶךְ־נָ֥א הַמֶּ֛לֶךְ וַֽעֲבָדָ֖יו עִם־עַבְדֶּֽךָ׃ (כה) וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל־אַבְשָׁל֗וֹם אַל־בְּנִי֙ אַל־נָ֤א נֵלֵךְ֙ כֻּלָּ֔נוּ וְלֹ֥א נִכְבַּ֖ד עָלֶ֑יךָ וַיִּפְרָץ־בּ֛וֹ וְלֹֽא־אָבָ֥ה לָלֶ֖כֶת וַֽיְבָרְכֵֽהוּ׃ (כו) וַיֹּ֨אמֶר֙ אַבְשָׁל֔וֹם וָלֹ֕א יֵֽלֶךְ־נָ֥א אִתָּ֖נוּ אַמְנ֣וֹן אָחִ֑י וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הַמֶּ֔לֶךְ לָ֥מָּה יֵלֵ֖ךְ עִמָּֽךְ׃ (כז) וַיִּפְרָץ־בּ֖וֹ אַבְשָׁל֑וֹם וַיִּשְׁלַ֤ח אִתּוֹ֙ אֶת־אַמְנ֔וֹן וְאֵ֖ת כָּל־בְּנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (כח) וַיְצַו֩ אַבְשָׁל֨וֹם אֶת־נְעָרָ֜יו לֵאמֹ֗ר רְא֣וּ נָ֠א כְּט֨וֹב לֵב־אַמְנ֤וֹן בַּיַּ֨יִן֙ וְאָֽמַרְתִּ֨י אֲלֵיכֶ֜ם הַכּ֧וּ אֶת־אַמְנ֛וֹן וַֽהֲמִתֶּ֥ם אֹת֖וֹ אַל־תִּירָ֑אוּ הֲל֗וֹא כִּ֤י אָֽנֹכִי֙ צִוִּ֣יתִי אֶתְכֶ֔ם חִזְק֖וּ וִֽהְי֥וּ לִבְנֵי־חָֽיִל׃ (כט) וַֽיַּעֲשׂ֞וּ נַֽעֲרֵ֤י אַבְשָׁלוֹם֙ לְאַמְנ֔וֹן כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖ה אַבְשָׁל֑וֹם וַיָּקֻ֣מוּ ׀ כָּל־בְּנֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ וַֽיִּרְכְּב֛וּ אִ֥ישׁ עַל־פִּרְדּ֖וֹ וַיָּנֻֽסוּ׃ (ל) וַֽיְהִי֙ הֵ֣מָּה בַדֶּ֔רֶךְ וְהַשְּׁמֻעָ֣ה בָ֔אָה אֶל־דָּוִ֖ד לֵאמֹ֑ר הִכָּ֤ה אַבְשָׁלוֹם֙ אֶת־כָּל־בְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וְלֹֽא־נוֹתַ֥ר מֵהֶ֖ם אֶחָֽד׃ (לא) וַיָּ֧קָם הַמֶּ֛לֶךְ וַיִּקְרַ֥ע אֶת־בְּגָדָ֖יו וַיִּשְׁכַּ֣ב אָ֑רְצָה וְכָל־עֲבָדָ֥יו נִצָּבִ֖ים קְרֻעֵ֥י בְגָדִֽים׃
֍ ֍ ֍
עתה מספר הנביא כיצד לאחר זמן רב נקם אבשלום באמנון על מעשה תמר, ובכך התקיים עונש נוסף שייעד נתן הנביא לדוד המלך על מעשה בת שבע:
(כג) וַיְהִי לִשְׁנָתַיִם יָמִים לאחר מעשה אמנון ותמר, שכבר נשכח הענין מלב אמנון, מאחר ודוד המלך לא הוכיחו על כך, ואבשלום לא דיבר עמו על הענין, וַיִּהְיוּ גֹזְזִים לְאַבְשָׁלוֹם בְּבַעַל חָצוֹר אֲשֶׁר עִם אֶפְרָיִם, והיתה דרכם לעשות משתה גדול בזמן גזיזת הצאן, וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ.
(כד) וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ דוד, וַיֹּאמֶר, הִנֵּה נָא גֹזְזִים לְעַבְדֶּךָ, יֵלֶךְ נָא הַמֶּלֶךְ וַעֲבָדָיו עִם עַבְדֶּךָ.
(כה) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אַבְשָׁלוֹם, אַל בְּנִי, אַל נָא נֵלֵךְ כֻּלָּנוּ, וְלֹא נִכְבַּד עָלֶיךָ לרוב ההוצאות שיהיו לך באירוח המלך וכל עבדיו. וַיִּפְרָץ בּוֹ – הפציר בו אבשלום שילך עמו, וְלֹא אָבָה דוד לָלֶכֶת, וַיְבָרְכֵהוּ – בירכו דוד על נדבת ליבו (מצודת דוד).
(כו) וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם, וָלֹא יֵלֶךְ נָא אִתָּנוּ אַמְנוֹן אָחִי, אשר הוא הבכור והחשוב, העומד במקום המלך. וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ, לָמָּה יֵלֵךְ עִמָּךְ, כי חשש דוד שמא אבשלום רוצה להתנכל לאמנון, ולכן רוצה שיבא עימו (אלשיך).
(כז) וַיִּפְרָץ בּוֹ אַבְשָׁלוֹם – הפציר אבשלום בדוד שישלח עמו את אמנון, וַיִּשְׁלַח אִתּוֹ אֶת אַמְנוֹן, וְאֵת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וחשב שלא יעז אבשלום לעשות דבר רע לאמנון כאשר כל בני המלך יהיו שם (אלשיך).
(כח) וַיְצַו אַבְשָׁלוֹם אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר, רְאוּ נָא כְּטוֹב לֵב אַמְנוֹן בַּיַּיִן, וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם הַכּוּ אֶת אַמְנוֹן, וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ, אַל תִּירָאוּ – ואל תפחדו שיענישו אתכם על כך, הֲלוֹא כִּי אָנֹכִי צִוִּיתִי אֶתְכֶם, וכיון שעשיתם זאת על פי פקודתי לא תענשו, חִזְקוּ וִהְיוּ לִבְנֵי חָיִל.
(כט) וַיַּעֲשׂוּ נַעֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לְאַמְנוֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה אַבְשָׁלוֹם, וַיָּקֻמוּ כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ האחרים, שחששו שאמנון מתכוון להרוג את כולם, וַיִּרְכְּבוּ אִישׁ עַל פִּרְדּוֹ, וַיָּנֻסוּ.
(ל) וַיְהִי הֵמָּה בַדֶּרֶךְ, וְהַשְּׁמֻעָה – קול שמועת שקר בָאָה אֶל דָּוִד לֵאמֹר, הִכָּה אַבְשָׁלוֹם אֶת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אֶחָד.
(לא) וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו, וַיִּשְׁכַּב אָרְצָה, וְכָל עֲבָדָיו נִצָּבִים קְרֻעֵי בְגָדִים.
