(יא) וַתַּגֵּ֥שׁ אֵלָ֖יו לֶֽאֱכֹ֑ל וַיַּֽחֲזֶק־בָּהּ֙ וַיֹּ֣אמֶר לָ֔הּ בּ֛וֹאִי שִׁכְבִ֥י עִמִּ֖י אֲחוֹתִֽי׃ (יב) וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אַל־אָחִי֙ אַל־תְּעַנֵּ֔נִי כִּ֛י לֹֽא־יֵעָשֶׂ֥ה כֵ֖ן בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אַֽל־תַּעֲשֵׂ֖ה אֶת־הַנְּבָלָ֥ה הַזֹּֽאת׃ (יג) וַֽאֲנִ֗י אָ֤נָה אוֹלִיךְ֙ אֶת־חֶרְפָּתִ֔י וְאַתָּ֗ה תִּֽהְיֶ֛ה כְּאַחַ֥ד הַנְּבָלִ֖ים בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וְעַתָּה֙ דַּבֶּר־נָ֣א אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֛י לֹ֥א יִמְנָעֵ֖נִי מִמֶּֽךָּ׃ (יד) וְלֹ֥א אָבָ֖ה לִשְׁמֹ֣עַ בְּקוֹלָ֑הּ וַיֶּֽחֱזַ֤ק מִמֶּ֨נָּה֙ וַיְעַנֶּ֔הָ וַיִּשְׁכַּ֖ב אֹתָֽהּ׃ (טו) וַיִּשְׂנָאֶ֣הָ אַמְנ֗וֹן שִׂנְאָה֙ גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֔ד כִּ֣י גְדוֹלָ֗ה הַשִּׂנְאָה֙ אֲשֶׁ֣ר שְׂנֵאָ֔הּ מֵֽאַהֲבָ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֲהֵבָ֑הּ וַֽיֹּאמֶר־לָ֥הּ אַמְנ֖וֹן ק֥וּמִי לֵֽכִי׃ (טז) וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אַל־אוֹדֹ֞ת הָֽרָעָ֤ה הַגְּדוֹלָה֙ הַזֹּ֔את מֵֽאַחֶ֛רֶת אֲשֶׁר־עָשִׂ֥יתָ עִמִּ֖י לְשַׁלְּחֵ֑נִי וְלֹ֥א אָבָ֖ה לִשְׁמֹ֥עַֽ לָֽהּ׃ (יז) וַיִּקְרָ֗א אֶֽת־נַעֲרוֹ֙ מְשָׁ֣רְת֔וֹ וַיֹּ֕אמֶר שִׁלְחוּ־נָ֥א אֶת־זֹ֛את מֵֽעָלַ֖י הַח֑וּצָה וּנְעֹ֥ל הַדֶּ֖לֶת אַֽחֲרֶֽיהָ׃ (יח) וְעָלֶ֨יהָ֙ כְּתֹ֣נֶת פַּסִּ֔ים כִּי֩ כֵ֨ן תִּלְבַּ֧שְׁןָ בְנוֹת־הַמֶּ֛לֶךְ הַבְּתוּלֹ֖ת מְעִילִ֑ים וַיֹּצֵ֨א אוֹתָ֤הּ מְשָֽׁרְתוֹ֙ הַח֔וּץ וְנָעַ֥ל הַדֶּ֖לֶת אַֽחֲרֶֽיהָ׃ (יט) וַתִּקַּ֨ח תָּמָ֥ר אֵ֨פֶר֙ עַל־רֹאשָׁ֔הּ וּכְתֹ֧נֶת הַפַּסִּ֛ים אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יהָ קָרָ֑עָה וַתָּ֤שֶׂם יָדָהּ֙ עַל־רֹאשָׁ֔הּ וַתֵּ֥לֶךְ הָל֖וֹךְ וְזָעָֽקָה׃ (כ) וַיֹּ֨אמֶר אֵלֶ֜יהָ אַבְשָׁל֣וֹם אָחִ֗יהָ הַֽאֲמִינ֣וֹן אָחִיךְ֮ הָיָ֣ה עִמָּךְ֒ וְעַתָּ֞ה אֲחוֹתִ֤י הַֽחֲרִ֨ישִׁי֙ אָחִ֣יךְ ה֔וּא אַל־תָּשִׁ֥יתִי אֶת־לִבֵּ֖ךְ לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַתֵּ֤שֶׁב תָּמָר֙ וְשֹׁ֣מֵמָ֔ה בֵּ֖ית אַבְשָׁל֥וֹם אָחִֽיהָ׃ (כא) וְהַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֔ד שָׁמַ֕ע אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיִּ֥חַר ל֖וֹ מְאֹֽד׃ (כב) וְלֹֽא־דִבֶּ֧ר אַבְשָׁל֛וֹם עִם־אַמְנ֖וֹן לְמֵרָ֣ע וְעַד־ט֑וֹב כִּֽי־שָׂנֵ֤א אַבְשָׁלוֹם֙ אֶת־אַמְנ֔וֹן עַל־דְּבַר֙ אֲשֶׁ֣ר עִנָּ֔ה אֵ֖ת תָּמָ֥ר אֲחֹתֽוֹ׃
֍ ֍ ֍
(יא) וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו לֶאֱכֹל, וַיַּחֲזֶק בָּהּ אמנון, וַיֹּאמֶר לָהּ, בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי.
(יב) וַתֹּאמֶר לוֹ תמר, אַל אָחִי, אַל תְּעַנֵּנִי, כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל, אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת.
(יג) והמשיכה והפצירה בו שלא יעשה כן מפני כבודה, וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי. והוסיפה לומר לו שאף משום כבודו אין ראוי לו לעשות כן, וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל. וְעַתָּה דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ שאתה רוצה לישא אותי לאשה בדרך היתר, כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ, כיון שכאמור היתה מותרת לו מדין תורה, ואף אם מלכתחילה לא היה רוצה בכך דוד, אך בראותו עד כמה הוא חפץ בה, יתרצה לכך.
(יד) וְלֹא אָבָה אמנון לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ, ואף שניסתה להתנגד לו, וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה, וַיְעַנֶּהָ, וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ.
(טו) וכיון שלא היתה זו אהבה אמיתית של איש לאשה, אלא תאוה עצמית ובהמית שהיתה לאמנון, הרי מיד כשכבתה אש תאוותו חלפה אהבתו, שלא היתה אלא אהבת עצמו, וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד, כי בהכירו את התועבה אשר עשה, חזר לשנוא את מי שעל ידה נגרם הענין, כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ, כלומר, כשנזכר באותה תועבת האהבה שהיתה לו בתחילה, נהפך ליבו לשנאה גדולה. והנה לפי דין התורה אדם האונס נערה בתולה חייב לישא אותה לאשה [אם היא ואביה רוצים בכך], ואינו יכול לגרשה לעולם [שלא ברצונה], ולכן עתה רצתה להשאר בביתו ולהכריחו לישא אותה, כדי לכסות את קלונה, שלא תהיה מושפלת ומבוזה מכל צד, אך הוא לא התרצה בכך, וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן, קוּמִי לֵכִי.
(טז) וַתֹּאמֶר לוֹ, אַל אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי, כלומר, הרעה שאתה אומר לעשות עתה, לשלחני ולא לישא אותי, גדולה ורעה היא יותר מהרעה שעשית בתחילה, וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ.
(יז) וַיִּקְרָא אֶת נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ, וַיֹּאמֶר שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה, וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ.
(יח) וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים בלבד, שזה היה בגדה הפנימי שתחת המעיל, ואמנון הסיר מעליה את המעיל המכובד והשאירה בכתונת פסים, והוציאה כך החוצה, ואף על פי שלא היתה דרכן לצאת כך, כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים על גבי הכתונת, למרות זאת הוציאה ללא המעיל, בבזיון וקלון, וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ, וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ.
(יט) וַתִּקַּח תָּמָר ותשים אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ, וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה, וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ כדרך האבלים והמצטערים, וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה, להודיע לרבים שאנוסה היתה.
(כ) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ, מוטב שלא תזעקי על הדבר, כי אין בכך פגם בכבודך, שהרי לא התייחדת עם איש זר, אלא הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ, וכיון שאחיך הוא אין פגם בהנהגתך בכך שבאת לחדרו, וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי גם משום כבודו, כי אָחִיךְ הוּא, ולעצם הענין אַל תָּשִׁיתִי אֶת לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה, כי מה שהיה היה. ואף שהיה דרכה של תמר לטייל ולשמוח עם חברותיה כשאר בנות המלך, הפסיקה לנהוג כן מחמת עצבותה, וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ.
(כא) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּחַר לוֹ מְאֹד.
(כב) וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב, כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ, ואם היה מדבר עימו על הענין יתכן שהיה אמנון מפייסו בדברים ומסיר את שנאתו, אך כיון שלא דיברו על הענין כלל שמר אבשלום את שנאתו בליבו, לנקום באמנון לעת מצוא.
