משנה ז: הַמּוֹלֵק אֶת הָעוֹף בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַחוּץ, חַיָּב. מָלַק בַּחוּץ וְהֶעֱלָה בַחוּץ, פָּטוּר. הַשּׁוֹחֵט אֶת הָעוֹף בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַחוּץ, פָּטוּר. שָׁחַט בַּחוּץ וְהֶעֱלָה בַחוּץ, חַיָּב. נִמְצָא, דֶּרֶךְ הֶכְשֵׁרוֹ מִבִּפְנִים, פְּטוּרוֹ בַחוּץ. דֶּרֶךְ הֶכְשֵׁרוֹ בַחוּץ, פְּטוּרוֹ בִפְנִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁחַיָּבִין עָלָיו בַּחוּץ, חַיָּבִין עַל כַּיּוֹצֵא בוֹ בִּפְנִים שֶׁהֶעֱלָהוּ בַחוּץ, חוּץ מִן הַשּׁוֹחֵט בִּפְנִים וּמַעֲלֶה בַחוּץ:
משנה ז: כפי שהתבאר לעיל, דרך הקרבת קרבן העוף אינו בשחיטה, כעופות של חולין, אלא במליקה, מהעורף, ומשנתנו מבארת את ההלכות הנוגעות להקרבת קרבנות העוף בחוץ. הַמּוֹלֵק אֶת הָעוֹף בִּפְנִים, שזו דרך הקרבתו, וְהֶעֱלָה אותו בַחוּץ, חַיָּב, וכפי שהתבאר לעיל, שחייבים אף על ההעלאה בפני עצמה. אבל אם מָלַק בַּחוּץ, שבאופן זה נעשה העוף נבילה, שהרי רק בפנים התחדש שמליקה מכשירה את העוף, וְהֶעֱלָה בַחוּץ, פָּטוּר, כיון שאין זו דרך הקרבתו.
הַשּׁוֹחֵט אֶת הָעוֹף בִּפְנִים, שאין זו דרך הכשרת העוף בפנים, וְהֶעֱלָה אותו בַחוּץ, פָּטוּר. אבל אם שָׁחַט בַּחוּץ, שזו דרך הכשרת העוף בחוץ, וְהֶעֱלָה בַחוּץ, חַיָּב.
נִמְצָא, דֶּרֶךְ הֶכְשֵׁרוֹ מִבִּפְנִים, כלומר, מליקה המכשירה אותו כשנעשית בפנים, פְּטוּרוֹ בַחוּץ – אם מלק בחוץ, הרי הוא פטור. ודֶּרֶךְ הֶכְשֵׁרוֹ בַחוּץ, והיינו שחיטה, פְּטוּרוֹ בִפְנִים – אם שחט בפנים, הרי הוא פטור.
ומשמעות דברי תנא קמא, שיש דברים נוספים שיש בהם חילוק אם נעשו בפנים או בחוץ, וכגון בהמת קרבן שנשחטה בלילה, שזהו זמן שאינו ראוי להקרבה, אם נשחטה בפנים, שזו שחיטה פסולה, אף אם העלה אותה בחוץ, פטור. ואם נשחטה בחוץ, שזהו מקום שראוי מצד עצמו לשחיטה גם בלילה, חייב על העלאת הקרבן בחוץ. רַבִּי שִׁמְעוֹן חולק על דין זה ואוֹמֵר, כֹּל שֶׁחַיָּבִין עָלָיו בַּחוּץ, והיינו באופן ששחט בלילה בחוץ והעלהו בחוץ, חַיָּבִין עַל כַּיּוֹצֵא בוֹ, כששחט בלילה בִּפְנִים שֶׁהֶעֱלָהוּ בַחוּץ, כיון שרבי שמעון סובר שהשוחט קדשים בלילה, אם עלו על גבי המזבח לא ירדו, כמבואר לעיל (פ"ט מ"ב), חוּץ מִן הַשּׁוֹחֵט את העוף בִּפְנִים, במקום למולקו, וּמַעֲלֶה בַחוּץ, שבאופן זה אמר תנא קמא שפטור, ובזה אף רבי שמעון מודה שפטור. ואף שאם היה שוחט ומעלה בחוץ היה חייב, מכל מקום כשעשה כן בפנים פטור, מאחר ובאופן זה אפילו אם עלה על גבי המזבח מודה רבי שמעון שירד.
