(יב) וַתֹּ֨אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה תְּדַבֶּר־נָ֧א שִׁפְחָֽתְךָ֛ אֶל־אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ דָּבָ֑ר וַיֹּ֖אמֶר דַּבֵּֽרִי׃ (יג) וַתֹּ֨אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה וְלָ֧מָּה חָשַׁ֛בְתָּה כָּזֹ֖את עַל־עַ֣ם אֱלֹהִ֑ים וּמִדַּבֵּ֨ר הַמֶּ֜לֶךְ הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ כְּאָשֵׁ֔ם לְבִלְתִּ֛י הָשִׁ֥יב הַמֶּ֖לֶךְ אֶֽת־נִדְּחֽוֹ׃ (יד) כִּי־מ֣וֹת נָמ֔וּת וְכַמַּ֨יִם֙ הַנִּגָּרִ֣ים אַ֔רְצָה אֲשֶׁ֖ר לֹ֣א יֵֽאָסֵ֑פוּ וְלֹֽא־יִשָּׂ֤א אֱלֹהִים֙ נֶ֔פֶשׁ וְחָשַׁב֙ מַֽחֲשָׁב֔וֹת לְבִלְתִּ֛י יִדַּ֥ח מִמֶּ֖נּוּ נִדָּֽח׃ (טו) וְ֠עַתָּה אֲשֶׁר־בָּ֜אתִי לְדַבֵּ֨ר אֶל־הַמֶּ֤לֶךְ אֲדֹנִי֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה כִּ֥י יֵֽרְאֻ֖נִי הָעָ֑ם וַתֹּ֤אמֶר שִׁפְחָֽתְךָ֙ אֲדַבְּרָה־נָּ֣א אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ אוּלַ֛י יַֽעֲשֶׂ֥ה הַמֶּ֖לֶךְ אֶת־דְּבַ֥ר אֲמָתֽוֹ׃ (טז) כִּ֚י יִשְׁמַ֣ע הַמֶּ֔לֶךְ לְהַצִּ֥יל אֶת־אֲמָת֖וֹ מִכַּ֣ף הָאִ֑ישׁ לְהַשְׁמִ֨יד אֹתִ֤י וְאֶת־בְּנִי֙ יַ֔חַד מִֽנַּחֲלַ֖ת אֱלֹהִֽים׃ (יז) וַתֹּ֨אמֶר֙ שִׁפְחָ֣תְךָ֔ יִֽהְיֶה־נָּ֛א דְּבַר־אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ לִמְנֻחָ֑ה כִּ֣י ׀ כְּמַלְאַ֣ךְ הָֽאֱלֹהִ֗ים כֵּ֣ן אֲדֹנִ֤י הַמֶּ֨לֶךְ֙ לִשְׁמֹ֨עַ֙ הַטּ֣וֹב וְהָרָ֔ע וַה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ יְהִ֥י עִמָּֽךְ׃
֍ ֍ ֍
(יב) עתה באה האשה התקועית לומר לדוד המלך את הנמשל, וכיון שזהו ענין חדש, ביקשה ממנו רשות לדבר, וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, תְּדַבֶּר נָא שִׁפְחָתְךָ אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּבָר, וַיֹּאמֶר דַּבֵּרִי.
(יג) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, וְלָמָּה חָשַׁבְתָּה כָּזֹאת עַל עַם אֱלֹהִים – וכי איך עלה בדעתך שהמעשה הזה הוא אמיתי, ושעם ישראל יעשו עוול כזה, שהוא נגד הטבע והיושר, וּמִדַּבֵּר הַמֶּלֶךְ הַדָּבָר הַזֶּה – אבל פסק הדין הזה שפסקת מִתְּדַבֶּר ומתייחס כלפי המלך עצמו, כְּאָשֵׁם לְבִלְתִּי הָשִׁיב הַמֶּלֶךְ אֶת נִדְּחוֹ – שפסקת בעצמך שזו אשמה בכך שאינך מחזיר את אבשלום, שנידח מלפניך.
(יד) והוסיפה עוד לרכך את לבב דוד, שהרי אבשלום אינו חייב מיתה בדיני אדם, כִּי מוֹת נָמוּת – והרי סופו למות בידי שמים ולקבל את עונשו מה', ואם הוא כועס עליו ורוצה להענישו על כך שהרג את אמנון, וְכַמַּיִם הַנִּגָּרִים אַרְצָה אֲשֶׁר לֹא יֵאָסֵפוּ – והלא בני האדם דומים למים הנשפכים על הארץ, ונבלעים בה, כך סוף כל אדם למות ויתבלה בשרו וגופו ויחזור לעפר, וְלֹא יִשָּׂא אֱלֹהִים נֶפֶשׁ – וה' לא יכפר לו על עוונו שהרג את הנפש, אלא יקבל עונשו בדיני שמים, וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח – ולכן חשב ה' וסיבב את הדבר שאבשלום, שנידח מלפני אביו, לא ידח לגמרי להיות בין הגויים בארץ העמים וילמד ממעשיהם הרעים, ואז לא רק שידח מלפני אביו, אלא ידח גם מלפני ה'.
(טו) ועתה הוכיחה האשה לדוד שה' סיבב את הדבר, וְעַתָּה אֲשֶׁר בָּאתִי לְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, כלומר, הראיה היא מכך שנתן ה' בליבי עוז לבא ולדבר לפני המלך את כל המשל הזה, כִּי יֵרְאֻנִי הָעָם – על אף שהעם הפחידו אותי שאענש על כך מאת המלך, ואף על פי כן לא פחדתי, וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ אֲדַבְּרָה נָּא אֶל הַמֶּלֶךְ, אוּלַי יַעֲשֶׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר אֲמָתוֹ.
(טז) כִּי יִשְׁמַע הַמֶּלֶךְ את דבר המשל, וירצה לְהַצִּיל אֶת אֲמָתוֹ מִכַּף הָאִישׁ לְהַשְׁמִיד אֹתִי וְאֶת בְּנִי יַחַד מִנַּחֲלַת אֱלֹהִים, וכיון שיצא משפטי לזכות במשל, יצא המשפט לפניו אף בנמשל, לגבי אבשלום.
(יז) וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ, יִהְיֶה נָּא דְּבַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִמְנֻחָה – יהא פסק דינו של אדוני המלך גורם לו עצמו למנוחה מעצבותו ורוגזו, כִּי כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים כֵּן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, לִשְׁמֹעַ הַטּוֹב וְהָרָע, וכיון שפסקת את הדין בדבר זה שאינו נוגע אליך, לזכותי, הרי זו ראיה שפסק זה הוא אמת מצד השכל והיושר, וַה' אֱלֹהֶיךָ יְהִי עִמָּךְ – ובנוסף לכך הרי ה' מסייע לך לשפוט משפט צדק ואמת, וכיון שבין לפי השכל ובין לפי הסיוע האלוקי המשפט אמת, אם כן אף לגבי הנמשל יש לך לנהוג כן.
