עתה מביאה המשנה דוגמאות שבהם הלוה הוא שתובע את המלוה, בטענה שהמשכון היה שוה יותר מההלואה: אמר הלוה למלוה, סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו, וּשְׁתַּיִם – שני סלעים הָיָה המשכון שָׁוֶה, והרי אתה חייב לי סלע אחד, וְהַלָּה – המלוה אוֹמֵר, לֹא כִי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, וְסֶלַע הָיָה שָׁוֶה, ואיני חייב לך כלום, הרי המלוה פָּטוּר משבועה. אמר הלוה למלוה, סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו, וּשְׁתַּיִם – שני סלעים הָיָה שָׁוֶה, והרי אתה חייב לי סלע נוסף, וְהַלָּה – המלוה אוֹמֵר, לֹא כִי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, שהוא ארבעה דינרים, וַחֲמִישָּׁה דִינָרִים הָיָה שָׁוֶה, והרי אני חייב לך רק דינר אחד, הרי זה משלם את הדינר שהודה בו, וחַיָּב שבועת מודה במקצת על שלשת הדינרים האחרים שכפר בהם.
מבררת המשנה, מִי נִשְׁבָּע, מִי שֶׁהַפִּקָּדוֹן היה אֶצְלוֹ, והוא המלוה, שֶׁמָּא יִשָּׁבַע זֶה – הלוה, כמה היה שוה, וְיוֹצִיא הַלָּה – המלוה אֶת הַפִּקָּדוֹן, ובגמרא יבואר לגבי איזה אופן נאמר דין זה.
גמרא
שנינו במשנה, 'מי נשבע, מי שהפקדון אצלו, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון'. מבררת הגמרא, אַהֵייא – על איזה אופן במשנתנו נאמר דין זה, אִילֵימָא – אם תאמר שנאמר דין זה אַסֵיפָא, באופן שהמלוה הוא המודה במקצת על חיובו בדמי המשכון, מדוע צריכה המשנה לומר שהטעם שנשבע המלוה הוא מחשש שיוציא את הפקדון, תֵּיפּוּק לֵיהּ דִּשְׁבוּעָה גַּבֵּי מַלְוֶה הִיא – הרי בין כך השבועה מוטלת על המלוה, כיון שהוא המודה במקצת. אֶלָּא אָמַר שְׁמוּאֵל, סיום המשנה נאמר אֲרֵישָׁא, וְכֵן אָמַר חִיָיא בַּר רַב, אֲרֵישָׁא, וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֲרִישָׁא. ומבארת הגמרא את דבריהם, מַאי 'רֵישָׁא' – לאיזה חלק מהרישא נאמר דין זה, והרי נאמרו ברישא שני אופנים, ומבארת, אסֵיפָא דְּרֵישָׁא – על המקרה השני שברישא, דִּתְנַן, אם טען המלוה סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וְשֶׁקֶל [-שני דינרים, שהם חצי סלע] הָיָה שָׁוֶה, והרי אתה חייב לי שני דינרים, וְהַלָּה אוֹמֵר – הלוה משיב לו, לֹא כִי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו, וּשְׁלשָׁה דִינָרִים הָיָה שָׁוֶה, והרי אני חייב לך רק דינר אחד נוסף, חַיָּב הלוה שבועה דאורייתא, דִּשְׁבוּעָה גַּבֵּי לֹוֶה הִיא – שהשבועה מוטלת על הלוה, דְּקָא – שהרי הוא מוֹדֶה בְּמִקְצָת הַטַּעֲנָה, וְכֵיוָן דְלֹוֶה נִשְׁבַּע שֶׁשְּׁלֹשָׁה דִּינָרִין הָיָה שָׁוֶה, וְהַמַּלְוֶה נשבע שֶׁאֵינָהּ בִּרְשׁוּתוֹ, הרי שיש כאן שני חיובי שבועה, ועל כך אַמְרִינָן בסיום המשנה, מִי משניהם נִשְׁבַּע תְּחִלָּה, מַלְוֶה נִשְׁבַּע תְּחִלָּה שֶׁאֵינָהּ בִּרְשׁוּתוֹ, וְאַחַר כָּךְ יִשָּׁבַע הַלֹּוֶה כַּמָּה הָיָה המשכון שָׁוֶה, ועל כך אמרה המשנה מה הטעם שהמלוה נשבע תחילה שאינה ברשותו, שֶׁמָּא יִשָּׁבַע הַלֹּוֶה תְּחִלָּה כמה היה המשכון שוה, והמלוה לא ישבע עתה שאינה ברשותו, אלא יטען שמצא את המשכון בביתו וְיוֹצִיא הַמַּלְוֶה אֶת הַמַּשְׁכּוֹן, ויראה שלא היה המשכון שוה כפי שנשבע הלוה, וְנִמְצָא שָׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל בכך שיתברר שנשבע הלוה לשקר, ולכן אמרה המשנה שתחילה ישבע המלוה שאבד המשכון, ורק אחר כך ישבע הלוה כמה היה המשכון שוה.
