(ל) וְדָוִ֡ד עֹלֶה֩ בְמַֽעֲלֵ֨ה הַזֵּיתִ֜ים עֹלֶ֣ה ׀ וּבוֹכֶ֗ה וְרֹ֥אשׁ לוֹ֙ חָפ֔וּי וְה֖וּא הֹלֵ֣ךְ יָחֵ֑ף וְכָל־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־אִתּ֗וֹ חָפוּ֙ אִ֣ישׁ רֹאשׁ֔וֹ וְעָל֥וּ עָלֹ֖ה וּבָכֹֽה׃ (לא) וְדָוִד֙ הִגִּ֣יד לֵאמֹ֔ר אֲחִיתֹ֥פֶל בַּקֹּֽשְׁרִ֖ים עִם־אַבְשָׁל֑וֹם וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד סַכֶּל־נָ֛א אֶת־עֲצַ֥ת אֲחִיתֹ֖פֶל הֽ'׃ (לב) וַיְהִ֤י דָוִד֙ בָּ֣א עַד־הָרֹ֔אשׁ אֲשֶֽׁר־יִשְׁתַּחֲוֶ֥ה שָׁ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְהִנֵּ֤ה לִקְרָאתוֹ֙ חוּשַׁ֣י הָֽאַרְכִּ֔י קָר֨וּעַ֙ כֻּתָּנְתּ֔וֹ וַֽאֲדָמָ֖ה עַל־רֹאשֽׁוֹ׃ (לג) וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ דָּוִ֑ד אִ֚ם עָבַ֣רְתָּ אִתִּ֔י וְהָיִ֥תָ עָלַ֖י לְמַשָּֽׂא׃ (לד) וְאִם־הָעִ֣יר תָּשׁ֗וּב וְאָֽמַרְתָּ֤ לְאַבְשָׁלוֹם֙ עַבְדְּךָ֙ אֲנִ֤י הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֶֽהְיֶ֔ה עֶ֣בֶד אָבִ֤יךָ וַֽאֲנִי֙ מֵאָ֔ז וְעַתָּ֖ה וַֽאֲנִ֣י עַבְדֶּ֑ךָ וְהֵֽפַרְתָּ֣ה לִ֔י אֵ֖ת עֲצַ֥ת אֲחִיתֹֽפֶל׃ (לה) וַֽהֲל֤וֹא עִמְּךָ֙ שָׁ֔ם צָד֥וֹק וְאֶבְיָתָ֖ר הַכֹּֽהֲנִ֑ים וְהָיָ֗ה כָּל־הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֤ר תִּשְׁמַע֙ מִבֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ תַּגִּ֕יד לְצָד֥וֹק וּלְאֶבְיָתָ֖ר הַכֹּֽהֲנִֽים׃ (לו) הִנֵּה־שָׁ֤ם עִמָּם֙ שְׁנֵ֣י בְנֵיהֶ֔ם אֲחִימַ֣עַץ לְצָד֔וֹק וִיהֽוֹנָתָ֖ן לְאֶבְיָתָ֑ר וּשְׁלַחְתֶּ֤ם בְּיָדָם֙ אֵלַ֔י כָּל־דָּבָ֖ר אֲשֶׁ֥ר תִּשְׁמָֽעוּ׃ (לז) וַיָּבֹ֥א חוּשַׁ֛י רֵעֶ֥ה דָוִ֖ד הָעִ֑יר וְאַ֨בְשָׁל֔וֹם יָב֖וֹא יְרֽוּשָׁלִָֽם׃
֍ ֍ ֍
(ל) וְדָוִד עֹלֶה בְמַעֲלֵה הר הַזֵּיתִים, עֹלֶה וּבוֹכֶה, וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי – מכוסה בבגד, דרך צער, וְהוּא הֹלֵךְ יָחֵף, כמנהג האבלים, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ חָפוּ אִישׁ רֹאשׁוֹ, וְעָלוּ במעלה הר הזיתים עָלֹה וּבָכֹה.
(לא) אז הבחין דוד שאחיתופל יועצו אינו נמצא בין האנשים המלווים אותו, וְדָוִד הִגִּיד לעבדיו לֵאמֹר, גם אֲחִיתֹפֶל בַּקֹּשְׁרִים עִם אַבְשָׁלוֹם, ולכן לא ברח איתי, וַיֹּאמֶר דָּוִד דרך תפילה, סַכֶּל נָא אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל, ה'.
(לב) וַיְהִי דָוִד בָּא עַד הָרֹאשׁ – עד ראש הר הזיתים, אֲשֶׁר יִשְׁתַּחֲוֶה שָׁם לֵאלֹהִים – במקום שהיה רגיל דוד להשתחוות לה' כשהיה בא לירושלים, שהיה רואה משם את האוהל והארון בתוכו, וְהִנֵּה לִקְרָאתוֹ חוּשַׁי הָאַרְכִּי, ואף הוא הצטער בצרת דוד, ולכן היה קָרוּעַ כֻּתָּנְתּוֹ וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ, דרך צער ואבילות.
והנה במרידה זו של אבשלום היו לפני אבשלום שתי דרכים: א. שיהרוג את דוד וימלוך תחתיו. ב. שיגרום לכך שדוד יראה שהעם רוצה את אבשלום, ויסכים לכך בעל כרחו, ואז יושיב את אביו במקום מכובד, וימלוך בעצמו על הארץ, וכמנהג מלכים רבים המורישים את מלכותם לבניהם בחייהם, וכפי שאכן נהג דוד לאחר מכן עם שלמה, שהמליכו בחייו. וידע דוד שאבשלום יעדיף את האפשרות השניה, כי לא שנא את אביו ולא היה מעז לרוצחו, אך חשש שיועציו יסיתו אותו להורגו, כיון שיפחדו שמא לאחר שישלימו דוד ואבשלום ביניהם, יענישו את שאר הקושרים.
(לג) וַיֹּאמֶר לוֹ דָּוִד, לחושי הארכי, אִם עָבַרְתָּ אִתִּי, וְהָיִתָ עָלַי לְמַשָּׂא, כיון שהיה אדם זקן, והולך לאיטו.
(לד) וְאִם הָעִיר תָּשׁוּב, הרי תוכל לעזור לי משם, ולסכל את עצתם של הרוצים להורגני, ולשכנע את אבשלום שישלים למראית עין עם דוד, וכך לא יתבזה בעיני כולם כמי שהרג את אביו ומלך תחתיו, אלא כאילו ירש את מלכות אביו בחייו, וְאָמַרְתָּ לְאַבְשָׁלוֹם, עַבְדְּךָ אֲנִי הַמֶּלֶךְ – אני עבדך ומקבל את מלכותך, כיון שזהו רצון העם, ועם זאת אֶהְיֶה גם עֶבֶד אָבִיךָ, כי אתאמץ לשכנע את דוד אביך שיסכים למלכותך, ואז תחזירנו לירושלים ותכבדנו, ואני אהיה גם עבדו וגם עבדך, וַאֲנִי מֵאָז וְעַתָּה – ולא שיניתי את דעתי, אלא מאז ועד עתה אני סבור שראוי לדוד לנהוג כן ולהעביר את מלכותו אליך בחייו. אבל בכל זאת אין לך לחשוש שאם לא יעלה הדבר כראוי אעזוב אותך ואהיה עם דוד, אלא וַאֲנִי עַבְדֶּךָ בכל מקרה, כי העם בחר בך למלך, ואני אהיה עבדך. ועל ידי כל הדברים הללו שתאמר לאבשלום, וְהֵפַרְתָּה לִי אֵת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל, שהוא בוודאי ייעץ לאבשלום להרוג את דוד, כי אחיתופל לא הצטרף למרד מחמת אהבת אבשלום, אלא מחמת שנאתו לדוד [כי אחיתופל היה חותנו של אוריה החיתי וְסָבָהּ של בת שבע, ומאז שגרם דוד להריגת אוריה ולקח את בת שבע לאשה, שנא אחיתופל את דוד ורצה לגרום לו רעות, וכיון שכך בודאי יהיו כל מחשבותיו לשכנע את אבשלום להרוג את דוד].
(לה) הוסיף דוד ואמר לחושי הארכי, ולא תהיה יחיד לגנוב את לב אבשלום, וַהֲלוֹא עִמְּךָ שָׁם, בירושלים, צָדוֹק וְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים, שגם הם מאנשי שלומי, וכלפי חוץ ייראו כאנשי אבשלום, וְהָיָה כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר תִּשְׁמַע מִבֵּית הַמֶּלֶךְ, תַּגִּיד לְצָדוֹק וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים.
(לו) וכשיידעו צדוק ואביתר את הדברים, הִנֵּה שָׁם עִמָּם שְׁנֵי בְנֵיהֶם, אֲחִימַעַץ לְצָדוֹק וִיהוֹנָתָן לְאֶבְיָתָר, וּשְׁלַחְתֶּם בְּיָדָם אֵלַי כָּל דָּבָר אֲשֶׁר תִּשְׁמָעוּ.
(לז) וַיָּבֹא חוּשַׁי רֵעֶה [-חברו של] דָוִד הָעִיר, וְאַבְשָׁלוֹם יָבוֹא יְרוּשָׁלִָם – באותה שעה נכנס אבשלום גם הוא לירושלים.
נמצא איפוא שלאחר שסופר כיצד אבשלום הכין את כל מרידתו על מתכונתה, סיפר הנביא את חכמת ליבו וטוב עצתו של דוד, איך שברח מיד מהעיר כדי להציל את אנשי ירושלים, ועל ידי זה ידע בבירור מי האנשים אשר איתו, ובזה גם עורר רחמים בלב אנשים רבים אשר באו לעזרתו, וכן נהג בחכמה בהשבת ארון הברית לירושלים, שלא לעורר כעס בלב העם על שלקח עימו את הארון וברח, ובכך שהכין מרגלים בבית אבשלום להפר מחשבותיו.
