(יד) וַיֹּ֣אמֶר דָּ֠וִד לְכָל־עֲבָדָ֨יו אֲשֶׁר־אִתּ֤וֹ בִירֽוּשָׁלִַ֨ם֙ ק֣וּמוּ וְנִבְרָ֔חָה כִּ֛י לֹא־תִֽהְיֶה־לָּ֥נוּ פְלֵיטָ֖ה מִפְּנֵ֣י אַבְשָׁלֹ֑ם מַֽהֲר֣וּ לָלֶ֗כֶת פֶּן־יְמַהֵ֤ר וְהִשִּׂגָ֨נוּ֙ וְהִדִּ֤יחַ עָלֵ֨ינוּ֙ אֶת־הָ֣רָעָ֔ה וְהִכָּ֥ה הָעִ֖יר לְפִי־חָֽרֶב׃ (טו) וַיֹּֽאמְר֥וּ עַבְדֵֽי־הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ כְּכֹ֧ל אֲשֶׁר־יִבְחַ֛ר אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ הִנֵּ֥ה עֲבָדֶֽיךָ׃ (טז) וַיֵּצֵ֥א הַמֶּ֛לֶךְ וְכָל־בֵּית֖וֹ בְּרַגְלָ֑יו וַיַּֽעֲזֹ֣ב הַמֶּ֗לֶךְ אֵ֣ת עֶ֧שֶׂר נָשִׁ֛ים פִּֽלַגְשִׁ֖ים לִשְׁמֹ֥ר הַבָּֽיִת׃ (יז) וַיֵּצֵ֥א הַמֶּ֛לֶךְ וְכָל־הָעָ֖ם בְּרַגְלָ֑יו וַיַּֽעַמְד֖וּ בֵּ֥ית הַמֶּרְחָֽק׃ (יח) וְכָל־עֲבָדָיו֙ עֹֽבְרִ֣ים עַל־יָד֔וֹ וְכָל־הַכְּרֵתִ֖י וְכָל־הַפְּלֵתִ֑י וְכָֽל־הַגִּתִּ֞ים שֵׁשׁ־מֵא֣וֹת אִ֗ישׁ אֲשֶׁר־בָּ֤אוּ בְרַגְלוֹ֙ מִגַּ֔ת עֹֽבְרִ֖ים עַל־פְּנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (יט) וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֶל־אִתַּ֣י הַגִּתִּ֔י לָ֧מָּה תֵלֵ֛ךְ גַּם־אַתָּ֖ה אִתָּ֑נוּ שׁ֣וּב וְשֵׁ֤ב עִם־הַמֶּ֨לֶךְ֙ כִּֽי־נָכְרִ֣י אַ֔תָּה וְגַם־גֹּלֶ֥ה אַתָּ֖ה לִמְקוֹמֶֽךָ׃ (כ) תְּמ֣וֹל ׀ בּוֹאֶ֗ךָ וְהַיּ֞וֹם אֲנִֽיעֲךָ֤ עִמָּ֨נוּ֙ לָלֶ֔כֶת וַֽאֲנִ֣י הוֹלֵ֔ךְ עַ֥ל אֲשֶׁר־אֲנִ֖י הוֹלֵ֑ךְ שׁ֣וּב וְהָשֵׁ֧ב אֶת־אַחֶ֛יךָ עִמָּ֖ךְ חֶ֥סֶד וֶֽאֱמֶֽת׃ (כא) וַיַּ֧עַן אִתַּ֛י אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ וַיֹּאמַ֑ר חַי־ה֗' וְחֵי֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֠י בִּמְק֞וֹם אֲשֶׁ֥ר יִֽהְיֶה־שָּׁ֣ם ׀ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֗לֶךְ אִם־לְמָ֨וֶת֙ אִם־לְחַיִּ֔ים כִּי־שָׁ֖ם יִֽהְיֶ֥ה עַבְדֶּֽךָ׃ (כב) וַיֹּ֧אמֶר דָּוִ֛ד אֶל־אִתַּ֖י לֵ֣ךְ וַֽעֲבֹ֑ר וַֽיַּעֲבֹ֞ר אִתַּ֤י הַגִּתִּי֙ וְכָל־אֲנָשָׁ֔יו וְכָל־הַטַּ֖ף אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃
֍ ֍ ֍
(יד) וַיֹּאמֶר דָּוִד לְכָל עֲבָדָיו אֲשֶׁר אִתּוֹ בִירוּשָׁלִַם, קוּמוּ וְנִבְרָחָה מירושלים, כִּי לֹא תִהְיֶה לָּנוּ פְלֵיטָה מִפְּנֵי אַבְשָׁלֹם, והוסיף וזירז אותם, מַהֲרוּ לָלֶכֶת, פֶּן יְמַהֵר וְהִשִּׂגָנוּ כשנהיה קרובים לירושלים, וְהִדִּיחַ עָלֵינוּ אֶת הָרָעָה – יעליל עלינו עלילות וְהִכָּה הָעִיר לְפִי חָרֶב, בתואנה שהיו כל אנשי העיר נלחמים בו, או שיעליל עלינו שאנו הרגנו אותם מחמת שמרדו בנו, וכיון שחס דוד על כל אנשי ירושלים, מיהר לברוח מהעיר עם עבדיו, כדי שלא תהיה סיבה לאבשלום להרוג את אנשי העיר.
(טו) וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֶל הַמֶּלֶךְ, כְּכֹל אֲשֶׁר יִבְחַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לעשות, הִנֵּה אנו עֲבָדֶיךָ ונעשה כדבריך.
(טז) וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ וְכָל בֵּיתוֹ בְּרַגְלָיו מבית המלוכה, וַיַּעֲזֹב הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַגְשִׁים לִשְׁמֹר הַבָּיִת, כי חשב שלא יעשה להן אבשלום כל רע.
(יז) ואחר שיצא מבית מלכותו, וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ מהעיר ירושלים, וְכָל הָעָם בְּרַגְלָיו, וַיַּעַמְדוּ בֵּית הַמֶּרְחָק – בבית הרחוק מהעיר, להתקבץ שם יחד כל הנמלטים מהעיר.
(יח) וְכָל עֲבָדָיו של דוד עֹבְרִים עַל יָדוֹ, כדי שיפקוד עליהם דוד מי יבוא עימו ומי ישאר בירושלים, וְכָל הַכְּרֵתִי וְכָל הַפְּלֵתִי – כל הַקַשָׁתִים וְהַקַּלָעִים, גיבורי דוד, וְכָל הַגִּתִּים – האנשים אשר היו מאנשי דוד מזמן היותו בגת, שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ, אֲשֶׁר בָּאוּ בְרַגְלוֹ מִגַּת – אשר באו מגת בסיבתו של דוד, להיות עמו, עֹבְרִים עַל פְּנֵי הַמֶּלֶךְ.
(יט) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אִתַּי הַגִּתִּי, אשר היה ממונה על כל הגיתים, לָמָּה תֵלֵךְ גַּם אַתָּה אִתָּנוּ, שׁוּב לירושלים וְשֵׁב עִם הַמֶּלֶךְ – עם אבשלום, המולך עתה, והוא לא ישים לב אליך, כִּי נָכְרִי אַתָּה, מארץ גת. וְגַם אם יבחין בך ויגרש אותך מירושלים לגת, לא תפסיד מכך, שהרי גֹּלֶה אַתָּה לִמְקוֹמֶךָ, בגת.
(כ) ואם רצונך ללכת למעני, לעזור לי, הרי תְּמוֹל בּוֹאֶךָ – רק אתמול באת מארצך, וְהַיּוֹם אֲנִיעֲךָ עִמָּנוּ לָלֶכֶת, והרי אתה עדיין עיף ויגע. והוסיף דוד ואמר לו, וַאֲנִי הוֹלֵךְ עַל אֲשֶׁר אֲנִי הוֹלֵךְ – הרי הליכתי אינה לתכלית או למקום מסוים, אלא הליכתי היא רק מפני שנאלץ אני ללכת ממקומי, לברוח מפני אבשלום, ואיני יודע עדיין להיכן אלך, שׁוּב לגת, וְהָשֵׁב אֶת אַחֶיךָ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת, כלומר, תגמול חסד עם כל הגיתים שבאו לעזור לי בכך שתשיב אותם למקומם, בגת, שלא ינועו וינודו ממקום למקום.
(כא) וַיַּעַן אִתַּי הגיתי אֶת הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמַר בלשון שבועה, חַי ה' וְחֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, כִּי (אם) בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אִם לְמָוֶת אִם לְחַיִּים, כִּי שָׁם יִהְיֶה עַבְדֶּךָ, כי אין ראוי לאוהב לעזוב את אהובו בעת צרתו.
(כב) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אִתַּי הגיתי, לֵךְ וַעֲבֹר עימנו, וַיַּעֲבֹר אִתַּי הַגִּתִּי, וְכָל אֲנָשָׁיו, וְכָל הַטַּף אֲשֶׁר אִתּוֹ.
