פרק ב, משנה א: הַיָּשֵׁן תַּחַת הַמִּטָּה בַּסֻּכָּה, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, נוֹהֲגִין הָיִינוּ, שֶׁהָיִינוּ יְשֵׁנִים תַּחַת הַמִּטָּה בִּפְנֵי הַזְּקֵנִים, וְלֹא אָמְרוּ לָנוּ דָבָר. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַעֲשֶׂה בְטָבִי, עַבְדּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁהָיָה יָשֵׁן תַּחַת הַמִּטָּה, וְאָמַר לָהֶן רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַזְּקֵנִים, רְאִיתֶם טָבִי עַבְדִּי, שֶׁהוּא תַלְמִיד חָכָם וְיוֹדֵעַ שֶׁעֲבָדִים פְּטוּרִים מִן הַסֻּכָּה, לְפִיכָךְ יָשֵׁן הוּא תַּחַת הַמִּטָּה. וּלְפִי דַרְכֵּנוּ לָמַדְנוּ, שֶׁהַיָּשֵׁן תַּחַת הַמִּטָּה לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ:
פרק ב, משנה א: הַיָּשֵׁן תַּחַת הַמִּטָּה בַּסֻּכָּה, ומדובר במיטה הגבוהה עשרה טפחים, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, כיון שמטה זו נחשבת כאהל בפני עצמו, ואינו נחשב כישן בסוכה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, נוֹהֲגִין הָיִינוּ, שֶׁהָיִינוּ יְשֵׁנִים תַּחַת הַמִּטָּה בִּפְנֵי הַזְּקֵנִים, וְלֹא אָמְרוּ לָנוּ דָבָר, והיינו כיון שהמטה היא 'אהל ארעי', שדרך לטלטלה ממקום למקום, ואינה מבטלת 'אהל קבע' של הסוכה.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַעֲשֶׂה בְטָבִי, עַבְדּוֹ הכנעני שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁהָיָה יָשֵׁן תַּחַת הַמִּטָּה, וְאָמַר לָהֶן רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַזְּקֵנִים, הרְאִיתֶם את טָבִי עַבְדִּי, שֶׁהוּא תַלְמִיד חָכָם וְיוֹדֵעַ שֶׁעֲבָדִים פְּטוּרִים מִן הַסֻּכָּה, כיון שזו מצוות עשה שהזמן גרמא, ועבדים פטורים ממצוות אלו, לְפִיכָךְ יָשֵׁן הוּא תַּחַת הַמִּטָּה. וְאף שלא אמר כן רבן גמליאל בתורת הלכה פסוקה, מכל מקום לְפִי דַרְכֵּנוּ לָמַדְנוּ מתוך דבריו, שֶׁהַיָּשֵׁן תַּחַת הַמִּטָּה, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. והטעם שישן טבי תחת המטה ולא בבית, כיון שרצה לשמוע את שיחתם של תלמידי החכמים. והטעם שלא ישן על גבי המטה, כיון שלא רצה שיהיה דחוק המקום לחכמים.
