שנינו במשנה לגבי שבועתו של הנגזל, 'היו מעידין אותו שנכנס לתוך ביתו למשכנו שלא ברשות, אמר לו תן לי כלי שנטלת, וְהוּא אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי, הֲרֵי זֶה נִשְׁבַּע וְנוֹטֵל'. אָמַר רָבָא, לא רק בעל הבית עצמו יכול להשבע על טענתו, שנטל הלה כליו מביתו, אלא אֲפִילוּ שׁוֹמֵר שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת נִשְׁבַּע וְנוֹטֵל עבור בעל הבית, וַאֲפִילוּ אִשְׁתּוֹ שֶׁל שׁוֹמֵר נִשְׁבַּעַת וְנוֹטֶלֶת [עבור בעל הבית] מִן הַגַּזְלָן, ומבאר הרי"ף, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ שָׁם השומר או אשתו בַּבַּיִת בְּשָׁעָה שֶׁנְּטָלָן הַגַּזְלָן, וְלֹא הָיָה שָׁם הַנִּגְזָל עצמו, וּלְפִי שֶּׁאֵין הַנִּגְזָל יָכוֹל לִישָּׁבַע וְלִיטּוֹל, כיון שלא היה שם באותו זמן, נִשְׁבַּע הַשּׁוֹמֵר וְנוֹטֵל, דְבִמְקוֹמוֹ של בעל הבית הוּא עוֹמֵד. בָּעֵי – הסתפק רַב פָּפָּא, שְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת – אדם שנשכר על ידי בעל הבית למלאכה אחרת, ולא לשמירת הבית, ורק הוא היה בבית כשאותו אדם נכנס ונטל כליו שלא ברשות, מַאי – מה הדין באופן זה, האם גם הוא נִשְׁבַּע וְנוֹטֵל, כְּמוֹ הַשּׁוֹמֵר, או לֹא, כיון שלא נמסרה להם שמירת הבית אינם עומדים תחת בעל הבית לענין זה. תֵּיקוֹ – נשארה שאלה זו בספק, ולא נפשטה.
אָמַר לֵיהּ רַב יֵימַר לְרַב אַשִׁי, באופן זה שנאמן בעל הבית בשבועה, טְעָנוֹ כָּסָּא דְּכַסְפָּא – אם טען שנטל הלה מביתו כוס יקרה של כסף, מַאי – מה הדין, האם אכן יהא נאמן בשבועתו להוציא ממנו כוס כסף. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב אשי, חָזֵינַן – אנו מתבוננים בדבר, אִי אִינִישׁ דְאָמִיד הוּא – אם הוא אדם עשיר, שמסתבר שיש לו כוס כזו בביתו, אוֹ אִינִישׁ דִמְהֵימָן דְמַפְקְדֵי אִינְשֵׁי גַּבֵּיהּ – או שהוא אדם נאמן, שבני אדם מפקידים בידו דברים יקרים מעין אלו, מִישְׁתַּבַּע וְשָׁקִיל – הרי הוא נשבע ונוטל, וְאִי לֹא – אם אינו עשיר, ואף לא אדם שדרך להפקיד אצלו, לֹא – אינו נאמן להשבע וליטול דבר שלפי אומדן דעתינו לא מסתבר שהיה ברשותו.
משנה
הַנֶּחְבָּל, שאמרו חכמים שהוא נשבע ונוטל, כֵּיצַד, הָיוּ עדים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ כשהוא שָׁלֵם בגופו, וְיָצָא משם כשהוא חָבוּל, אָמַר לוֹ חָבַלְתָּ בִי, וְהוּא אָמַר לֹא חָבַלְתִּי, אף על פי שיתכן שהוא חבל בעצמו, מכל מקום אין זה מסתבר, שאין דרך בני אדם לחבול בעצמם, ולכן אמרו חכמים שהֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. רַבִּי יְהוּדָה חולק גם בדין זה ואוֹמֵר, אינו נשבע ונוטל עַד שֶׁיְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָיָה. כֵּיצַד, אָמַר לוֹ חָבַלְתָּ בִי שְׁתַּיִם – שתי חבלות, וְהוּא אוֹמֵר לֹא חָבַלְתִּי בְךָ אֶלָּא אֶחָת.
גמרא
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, דין זה שצריך הנחבל להשבע כדי ליטול, לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁהוּא עצמו יָכוֹל לַחֲבֹל בְּעַצְמוֹ, ולכן צריך הוא להשבע, אֲבָל אם היתה החבלה בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲבֹל בְּעַצְמוֹ, נוֹטֵל שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה. תמהה הגמרא, והרי בכל מקום בגופו יכול הוא לחבול, וְדִלְמָא בַּכּוֹתֶל נִתְחַכֵּךְ. מתרצת הגמרא, תָּנָּא רַבִּי חִיָיא, כגון שֶׁעָלְתָה לוֹ נְשִׁיכָה בְּגַבּוֹ, וּבֵין אֲצִילֵי יָדָיו, שבמקומות אלו אין אדם יכול לנשוך את עצמו. ממשיכה הגמרא ומקשה, וְדִלְמָא לְאַחֵר אָמַר שיעשה כן. ומתרצת, באופן דְּלֵיכָּא אַחֵר – שלא היה אדם אחר עימהם, באופן זה נוטל את דמי חבלתו ללא שבועה.
משנה
ממשיכה המשנה ומבארת, 'וְשֶׁכְּנֶגֶדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה', כֵּיצַד, אם התחייב הנתבע שבועה דאורייתא, ואינו יכול להשבע מחמת שהוא חשוד להשבע לשקר, וטעם החשד הוא כיון שידוע שנשבע בעבר לשקר, אֶחָד [-בין אם נשבע לשקר] שְׁבוּעַת הָעֵדוּת, וְאֶחָד שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן, וַאֲפִלּוּ שְׁבוּעַת שָׁוְא, שלא הזיק בשבועתו לאדם, מכל מקום נעשה חשוד על כל שבועה, וחוששים שישבע לשקר גם במקום שיש בכך נזק לאדם אחר, ואינו נאמן להפטר בשבועתו, ובאופן זה, שנשבע לשקר, הרי הוא פסול מהתורה להשבע. עתה מונה המשנה פסולי שבועה מדרבנן, וכן אם הָיָה אֶחָד מֵהֶן מְשַׂחֵק בַּקֻּבְיָא, ואין לו אומנות אחרת, ופסולו הוא כיון שאינו עוסק בישובו של עולם, וּמַלְוֶה בְּרִבִּית, ואפילו בריבית דרבנן, וכן אם לוה בריבית, וּמַפְרִיחַ יוֹנִים, שזהו גם כן מין משחק כמו המשחק בקוביא, או שמלמד את יוניו למשוך אחריהם יונים של אחרים, וזהו גזל מדרבנן [כיון שבעל היונים האחרות לא עשו קנין ממש ביונים שלהם], וְסוֹחֲרֵי פירות שְׁבִיעִית, בכל אלו, כיון שהתחייב הנתבע שבועה ואינו יכול להשבע, שֶׁכְּנֶגְדּוֹ – התובע, העומד כנגדו בתביעה זו, נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. הָיוּ שְׁנֵיהֶן חֲשׁוּדִין עַל הַשְּׁבוּעָה, חָזְרָה שְּׁבוּעָה לִמְקוֹמָהּ – לנתבע, שהתחייב בה מעיקר הדין, וכיון שאינו יכול להשבע, משלם, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אם שניהם חשודים על השבועה, יַחֲלוֹקוּ.
