וּמִסְתַּיֵיעַ נַמִּי הַאי סְבָרָא – ויש סיוע נוסף לדין זה, מֵהַהִיא שְׁמַעְתָּא אַחֲרִיתִי דְּרַב יְהוּדָה – מדין אחר שאמר רב יהודה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, הַאי מַאן דְּנָקֵיט מַגְּלָא וְתּוּבִילָא – אדם הנוטל עמו מגל לחתוך תמרים, וסל לאסוף את התמרים, וְאָמַר, אִיגְזְרֵיהּ לְדִיקְלָא דִּפְלַנְיָא – אלך ואקצוץ את התמרים שבדקל של אדם פלוני, דְזַבְּנֵיהּ נִיהַלִי – שמכר לי אותו אדם את הפירות, מְהֵימַן – נאמן בדבריו, מַאי טַעֲמָא – וביאר רב יהודה מה הטעם לכך, כיון דְּלֹא חֲצִיף אִינִישׁ לְמִיגְזַר דִּיקְלָא דְּלָאו דִּילֵיהּ – כיון שאין אדם מעיז פניו לחתוך בפרהסיא פירות דקל שאינם שלו, מִדְאִצְטְרִיכִינָן לְגִלּוּיֵי טַעֲמָא – ומכך שהוצרך רב יהודה לבאר שהטעם לכך הוא מִשּׁוּם דלֹא חֲצִיף אֱינִישׁ לְמִגְזַר דִּיקְלָא דְּלָאו דִּילֵיהּ, שְׁמַע מִינָהּ – יש ללמוד מכך, דְּמִידִי אַחֲרִינָא דְּלֵית בֵּיהּ כִּי הַאי טַעֲמָא – שבדבר אחר, שאין שייך בו טעם זה, וכגון הנוטל חפץ מבית חבירו שלא בפניו, לֹא מְהֵימַן – אין היוצא נאמן לטעון שקנה את החפץ. וְהָא מִלְּתָא פְּשִׁיטְתָא הִיא – ודין זה דבר פשוט הוא, וְלֵית בֵּיהּ סְפֵיקְתָּא – ואין בו ספק כלל.
וְהַאי דְאִיצְטְרִיכִנָן לְפֵרוּשָׁהּ – והטעם שהוצרכנו לפרש דין זה, מִשּׁוּם דַּחֲזִינָן תְּשׁוּבָה מִשְּׁמָא דְּגָאוֹן – כיון שראינו תשובה משמו של גאון, דִשְׁאִילוּ מִקַמֵּיהּ בְּעֵסֶק חַד גַּבְרָא – ששאלו ממנו בענינו של אדם אחד דְאָמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ, אִית לִי חַד סַהֲדָא – יש לי עד אחד המעיד על כך דְּאָתִית לְבֵיתָאִי – שבאת לביתי, וּפָתַחְתָּ לֵיהּ דְּלָאו בְּאַנְפָּאִי – ופתחת את ביתי שלא בפני, וְשָׁקַלְתָּ מִינֵּיהּ חַד טְעוּנָא דְּכִיתָּנָא – ונטלת משם משא של פשתן, וְאָמַר לֵיהּ אִידָךְ – השיב לו חבירו, אִין – אכן כדבריך, פָּתְחִי וְשָׁקְלִי – פתחתי את ביתך ונטלתי את אותו פשתן, וְאמנם לא עשיתי כן מדעתי, אלא אַתְּ אָמַרְתָּ לִי שַׁקְלֵיהּ בְּחוּשְׁבְּנָא דְּאִית לְךָ גַּבָּאֵי – אתה אמרת לי ליטול זאת מחמת חשבון ממון שיש לך אצלי, כלומר, תמורת חוב שהיית חייב לי. וְקָא מְהַדָּר לְהוּ גָּאוֹן – והשיב להם הגאון, דְּלֵיכָּא עֲלֵיהּ אֶלָּא שְׁבוּעַת הֵיסֶת, שישבע הנוטל דְּלֹא שָׁקַל אֶלָּא דִּידֵיהּ – שלא נטל אלא את שלו, וְקָא אָמַר הגאון בתשובתו, לֹא מִיבַּעְיָא הֵיכָא דְּלֵיכָּא – אין צריך לומר באופן שאין לו אֶלָּא עֵד אֶחָד, שנפטר בשבועת היסת, אֶלָּא אֲפִילוּ אִיכָּא שְׁנֵי עֵדִים שראוהו נוטל חפץ מביתו של חבירו שלא בפניו, נַמִּי הָכִין דִּינֵיהּ – גם כן יהיה דינו כן, דְמִישְׁתַּבַּע שְׁבוּעַת הֵיסֶת דְּלֹא שַׁקְלֵיהּ אֶלָּא בְּמַאי דְּאִית לֵיהּ גַּבֵּיהּ – שלא נטלו אלא מחמת חוב שהיה חייב לו, וּמִיפְטַר. וסייע הגאון לדבריו מסוגייתנו, דְּאַמְרִינָן, אָמַר רַב יְהוּדָה, רָאוּהוּ שֶׁהִטְמִין כֵלִים תַּחַת כְּנָפָיו, וְיָצָא וְאָמַר לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי, אֵינוֹ נֶאֱמָן, וְלֹא אֲמָרָן אֶלָּא בְּבַעַל הַבַּיִת שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לִמְכּוֹר אֶת כֵלָיו, וְהַאי טְעוּנָא דְּכִיתָּנָא – ואילו משא זה של פשתן, הוֹאִיל וְלֵית בָּהּ כָּל הָנֵי אַנְפֵּי – כיון שאין בה את כל התנאים הללו [שהרי זהו דבר העומד למכירה], מְהֵימַן – נאמן היוצא שנטלם ברשות, וּבִשְׁבוּעַת הֵיסֶת, ככל כופר הכל, אֵלּוּ דִּבְרֵי גְּאוֹן, וַדַּאי שְׁגָגָה הוּא, וְלֵיכָּא לְמִיסְמָךְ עֲלָהּ – ואין לסמוך על פסק זה, דְּהַאי שְׁמַעְתָּא דְּרַב יְהוּדָה בִּדְאִיתֵיהּ לְבַעַל הַבַּיִת בְּבֵיתֵיהּ אֲמִירָהּ – כיון שדינים אלו של רב יהודה נאמרו רק באופן שבעל הבית היה בביתו, וְאִיהוּ קָא מָסַר לָהּ נִיהֲלֵיהּ – והבעלים עצמו מסר לו חפץ זה [ועתה טוען בעל הבית שהשאיל לו, והיוצא טוען שמכר לו], כִּדְבָּרִירְנָן -וכפי שביררנו זאת לעיל, אֲבָל הַאי עוּבְדָא – אך מעשה זה שנשאל לפני הגאון, טַעֲמָא אַחֲרִינָא הוּא – טעם אחר יש בו, דְּהָא לָאו בְּאַפֵּיהּ שַׁקְלֵיהּ – שהרי לא נטל את החפץ בפני בעל הבית, והרי וַדַּאי כָּל מַאי דְּאִיתֵיהּ בְּבֵיתֵיהּ דְּאִינִישׁ – כל מה שנמצא בביתו של האדם, בִּרְשׁוּתֵיהּ וּבְחֵזְקָתֵיהּ קָאֵי – עומד ברשותו ובחזקתו, וְלֹא מָצֵי אִינִישׁ לְאַפוּקֵי מִינֵּיהּ מִידִי אֶלָּא בִּרְאָיָה – ואין אדם יכול להוציא ממנו דבר אלא בראיה, וּמַאן דְּשָׁקִיל מִידִי קָמֵי סַהֲדֵי – ומי שנוטל דבר מבית חבירו בפני עדים, וְלֵית לֵיהּ רְאָיָה דִּלְדִידֵיהּ הוּא – ואין לו ראיה ששלו הוא, מִיחַיַּיב לְאַהְדּוּרֵי לְחַבְרֵיהּ – מחויב הוא להחזירו לחבירו. וְהַשְׁתָּא דְשַׁקְלֵיהּ קַמֵּיהּ דְּחַד סַהֲדָא – ועתה, במעשה זה שנטלו בפני עד אחד, הָכִין דִּינֵיהּ – כך הוא דינו, כֵּיוָן דְּאִילּוּ אָתוּ תְּרֵי סַהֲדֵי וּמַסְהֶדֵי – כיון שאם היו באים שני עדים ומעידים דִּבְאַפַּיְיהוּ פָּתַח לֵיהּ לְבֵיתֵיהּ דְּחַבְרֵיהּ – שבפניהם פתח את בית חבירו, וּשָׁקִיל מִינֵּיהּ הַהוּא מִידִי – ונטל ממנו את אותו חפץ, מִיחַיֵּיב לְאַהְדּוֹרֵי – מחויב הוא להשיבו, דְּכָל מַאי דְּאִיתֵיהּ בְּבֵיתֵיהּ דְּאִינִישׁ בִּרְשׁוּתֵיהּ קָאֵי – שהרי כל מה שנמצא בבית האדם הרי הוא ברשותו ומוחזק כשלו, ממילא כִּי לֵיכָּא אֶלָּא חַד סַהֲדָא – כאשר אין אלא עד אחד, מִיחַיֵּיב שְׁבוּעָה – מחויב הוא להשבע שבועה דאורייתא להכחיש את העד, דְּאָמַר מַר, כָּל מָקוֹם שֶׁשְּׁנַיִם מְחַיְיבִין אוֹתוֹ מָמוֹן, עֵד אֶחָד מְחַיְּבוֹ שְׁבוּעָה, וְכֵיוָן דְּאוֹדֵי דְשַׁקְלֵיהּ מִבֵּיתֵיהּ – וכיון שהודה לדברי העד שנטל את החפץ מבית חבירו, הֲוָה לֵיהּ – הרי הוא מְחוּיָיב שְׁבוּעָה נגד העד, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע כיון שאינו מכחיש את העד [אלא שמוסיף לטעון שנטל ברשות], וְכָל הַמְּחוּיָיב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע, מְשַׁלֵּם.
וְהָא מִלְּתָא – ומקרה זה שנשאל עליו הגאון, דָּמִי – דומה לְמעשה זה שהובא בגמרא, הַהוּא דְחָטַף נַסְכָא מחבריה – מעשה באדם שחטף מחבירו חתיכת כסף, אָתָא – ובא הדין לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמִּי, הֲוָה יְתֵיב רַבִּי אַבָּא קַמֵּיהּ – והיה רבי אבא יושב לפניו, אָזַל אַיְיתֵי חַד סַהֲדָא דְמִיחְטַף חַטְפָא מִינֵּיהּ – הלך התובע והביא עד אחד המעיד שהנתבע חטף את הנסכא מידי התובע, אָמַר לֵיהּ הנתבע, אִין חַטְפִי – אכן חטפתי, כדברי העד, וְדִידִי חַטְפִי – אך את שלי חטפתי, כי הנסכא היתה שייכת לי. אָמַר רַבִּי אַמִּי, הֵיכִי לִידַיְינוּ דַּיְינֵי לְהַאי דִּינָא – כיצד יש לדיינים לדון דין זה, אם נאמר לִישַׁלֵם – שישלם, לֵיכָּא תְּרֵי סַהֲדֵי – הרי אין שני עדים המעידים שחטף. לִיפְטְרֵיהּ – ואם נרצה לפוטרו לגמרי, הרי אִיכָּא חַד סַהֲדָא – יש עד אחד המעיד על חטיפתו. לִישְׁתַּבַּע דְּלֹא חֲטָף – ואם נרצה להשביעו נגד העד, שלא חטף, הָא מוֹדֵי – הרי הוא מודה ואומר דְּ'אִין חַטְפִי וְדִידִי חַטְפִי' – אכן חטפתי, ואת שלי חטפתי. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא, הֲוָה לֵיהּ אדם זה מְחוּיָיב שְׁבוּעָה מחמת עדות העד, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע כיון שאינו מכחישו, וְכָל הַמְּחוּיָיב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע, מְשַׁלֵּם. מסיים הרי"ף, וְהַאי נַמִּי -וגם מעשה זה, כֵּיוָן דְּלָאו בְּאַפֵּיהּ מָרֵא שָׁקְלָה – כיון שנכנס לבית חבירו ונטל משם חפץ שלא בפני בעל הבית, כְּמַאן דחטפיה דָּמִי – הרי זה כמי שחטף חפץ מיד חבירו, וכיון שיש עד אחד המעיד על כך, חייב הלה שבועה להכחישו, ואינו יכול להשבע כיון שמודה לדבריו, ומתוך שאינו יכול להשבע משלם.
