וְהַשַּׁעַר הַתְּשִׁיעִי, אִם רָאוּהוּ עדים שֶׁיָּצָא מבית חבירו, וְכֵלִים מְגוּלִּין בְּיָדוֹ, וְאָמַר לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי – קניתי אותם מבעל הבית, הרי זה נֶאֱמָן. וְהוּא – ובתנאי שֶׁאֵינָן כלים העֲשׂוּיִן לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר, וְלֹא שְׁנָא – ואין חילוק אם זהו בַּעַל הַבַּיִת העָשׂוּי לִמְכּוֹר אֶת כֵלָיו, וְלֹא שְׁנָא אם זהו בעל הבית שאֵינוֹ עָשׂוּי לִמְכּוֹר אֶת כֵלָיו, והטעם לכך, דְּאַמְרִינָן, אף על פי שבדרך כלל אינו עשוי למכור את כליו, יתכן שעתה אִיצְטְרוּכֵי אִיצְטְּרִיךְ לֵיהּ – הוצרך למעות, וְזָבִין – ומכר את כליו. והראיה לכך, דְדַיְיקִינָן – שכך יש לדייק מלשון הגמרא, דטַעֲמָא – שרק באופן דְּרָאוּהוּ שֶׁהִטְמִין כֵלִים תַּחַת כְּנָפָיו, וְיָצָא, וְאָמַר לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי, הוּא – רק באופן זה אמרה הגמרא דְּאֵינוֹ נֶאֱמָן, כיון שההטמנה מוכיחה ששאל את הכלים מחבירו, ולכן הוא מתבייש בכך ומטמינם, ומשמע, הָא [-אבל אם] יָּצָא וְלֹא הִטְמִינָן תַּחַת כְּנָפָיו, אלא הוציאם בגלוי, כֵּיוָן שֶׁאֵינָן מִדְּבָרִים הָעֲשׂוּיִם לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר [שאז היינו אומרים שבודאי שאל או שכר אותם], וְאָמַר לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי, נֶאֱמָן. וּתְנָן נַמִּי – וכן שנינו גם במשנה, אוּמָן, אֵין לוֹ חֲזָקָה על כלים שתחת ידו, כיון שמסתבר שהגיעו לידו בתורת אומנות, לתקנם עבור אחרים, ויש לדייק מכך שדוקא אוּמָן הוּא דְּאֵין לוֹ חֲזָקָה, הָא – אבל אם היה זה אדם אַחֵר, שאינו אומן, יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה על מה שבידו לטעון שקנאו.
וְהַשַּׁעַר הָעֲשִׂירִי, אִם רָאוּהוּ עדים שֶׁנְּטָלָן לכלים מֵרְשׁוּת חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו של חבירו, וְאָמַר לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי, אֵינוֹ נֶאֱמָן, כיון שאנו מחזיקים אותו כגנב שנטלם שלא ברשות חבירו. ובאופן זה לֹא שְׁנָא הִטְמִינָן תַּחַת כְּנָפָיו וְלֹא שְׁנָא לֹא הִטְמִינָן, וְלֹא שְׁנָא אם זהו בַּעַל הַבַּיִת העָשׂוּי לִמְכּוֹר אֶת כֵלָיו וְלֹא שְׁנָא אם זהו בעל הבית שאֵינוֹ עָשׂוּי לִמְכּוֹר אֶת כֵלָיו, והראיה לכך, דְּהַאי שְׁמַעְתָּא דְּרַב יְהוּדָה – שהרי כל הסוגיא הזו שאמר בה רב יהודה את חילוקי הדינים השונים, שיש אופנים שנאמן היוצא לטעון שקנה את הכלים, בִּדְאִיתֵיהּ לְבַעַל הַבַּיִת גַּבֵּיהּ עַסְקִינָן – מדובר רק באופן שבעל הבית נמצא עמו בבית, ויתכן שאכן מכר לו את הכלים, דְּאִי לֹא תֵּימָא הֲכִי – שאם לא נאמר כן, אלא מדובר אף כשבעל הבית אינו נמצא בבית, קַּשְׁיָא הָא – יקשה לנו דין זה דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דְּאָמַר, הַגּוֹדְרוֹת – בעלי חיים, ההולכים מעצמם ממקום למקום [ומכונים כך על שם 'גִּדְרֹת צֹאן'], אֵין לָהֶן חֲזָקָה – המחזיק בהם אינו נאמן שהם שלו, נגד מי שהיה מוחזק לנו עד עתה שהם שלו, כֵּיוָן דְגּוֹדְרוֹת נִינְהוּ, ההולכים מעצמם ממקום למקום, אַמְרִינָן, הַאי – אדם זה, לֹא מִיזְבַּן קָא זָבִין לְהוּ – לא קנה את הבהמות הללו מבעליהם, אֶלָּא אַשְׁכּוּחֵי אַשְׁכַּח לְהוּ אַבַּרָאֵי – מצאם בחוץ, ברשות הרבים, וְקָתָפִיס בְּהוּ – ותפס אותם והכניסם לרשותו, וְאָמַר, לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי, הִלְכָּךְ אֵינוֹ נֶאֱמָן, מסיים הרי"ף את ראייתו, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ – ואם תעלה בדעתך לומר דְּמַאן דְּתָפֵיס מִידֵי דִלְחַבְרֵיהּ קָמֵי סַהֲדֵי – שהתופס חפץ של חבירו בפני עדים, דְּלָאו בְּאַפֵּי חַבְרֵיהּ – שלא בפני חבירו, בעל החפץ, וְאָמַר התופס 'לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי', נֶאֱמָן, אם כן קשה, הַגּוֹדְרוֹת, אַמַּאי אֵין לָהֶן חֲזָקָה, הָשַׁתָּא – הרי עתה יש ללמוד כן בקל וחומר, שהרי מִידִי דְּוַדַּאי דְּלֹא בְּאַפֵּי מָרֵיהּ תַּפְסֵיהּ – חפץ שבודאי תפסו האדם שלא בפני בעליו, ובפני עדים, וְאָמַר לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי, נֶאֱמָן בטענתו, הַגּוֹדְרוֹת, דִּסְפֵיקָא נִינְהוּ – שהדבר מסופק בידינו איך הגיעו לידיו, דְּאִיכָּא לְמֵימַר דִּלְמָא בְּאַפֵּי מָרַיְיהוּ תַּפְסִינְהוּ – שהרי יתכן שתפסם בפני בעליהם, ואז ודאי זו ראיה שהם שלו, וזהו רק ספק שמא לא תפסם בפני הבעלים, לֹא כָּל שֶׁכֵּן דְּאִית לְהוּ חֲזָקָה – האם אין זה קל וחומר שהמחזיק בהם יהיה נאמן שהם שלו, אֶלָּא ודאי מִדְּאַמְרִינָן שהַגּוֹדְרוֹת אֵין לָהֶם חֲזָקָה, שַׁמְעִינָן – יש ללמוד מכך, דְּמַאן דְּתָפֵיס מִידִי מֵרְשׁוּתָא דְּחַבְרֵיהּ קָמֵי סַהֲדֵי – שהתופס חפץ מרשות חבירו בפני עדים, דְּלָאו בְּאַפֵּי חַבְרֵיהּ – שלא בפני חבירו, וְאָמַר התופס לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי, אֵינוֹ נֶאֱמָן, ולכן בגודרות, אף על פי שיש לנו רק ספק שמא תפסם שלא בפני חבירו, אין המחזיק בהם נאמן שהם שלו. וּמֵהַהוּא מַעֲשֵׂה נַמִּי -וכן יש ללמוד זאת גם כן מאותו מעשה שהובא בגמרא (לעיל לו.) דְּהַנְהוּ עִיזֵּי דְאַכְלֵי חוּשְׁלָא – באותם עיזים שאכלו שעורים קלופים בָּעיר נְהַרְדְּעָא, ותפס אותם בעל החושלא עד שישלם לו בעל העיזים את מה שאכלו, ומבואר שם שנאמן בעל העיזים בתביעתו מתוך שהיה יכול לטעון שהם שלו, והיינו כיון שאין עדים שראוהו תופס את העיזים [ושם אין חסרון של 'גודרות', כיון שבנהרדעא לא היו העיזים הולכות לבד ממקום למקום, מחשש לגנבים], שָׁמַעְתָּ הֲכִי – גם כן מוכח כן, שרק התופס שלא בעדים נאמן לטעון שהחפץ שלו, אך התופס בעדים שלא בפני חבירו אינו נאמן בכך, הִלְכָּךְ לֹא קָיְימָא הַאי שְׁמַעְתָּא דְּרַב יְהוּדָה – ומוכח שאין דינים אלו שאמר רב יהודה שייכים אֶלָּא בְּאופן דְּאִיתֵיהּ לְבַעַל הַבַּיִת גַּבֵּיהּ – רק כאשר בעל הבית נמצא עמו ונטל את הכלים בפניו, אבל אם נטלם שלא בפניו הוא מוחזק כגנב, ואינו נאמן לטעון שקנאם.
