רביעי
י"ט אייר התשפ"ו
רביעי
י"ט אייר התשפ"ו

חיפוש בארכיון

מסכת שבועות, פרק ז, שיעור 62

וְהַשַּׁעַר הַשֵּׁנִי, אִם רָאוּהוּ הָעֵדִים שֶׁיָּצָא מבית חבירו, וְחֵפֶץ מוּטָל לוֹ תַּחַת כְּנָפָיו, וְלֹא יָדְעוּ מַה הוּא אותו חפץ, וְהַלָּה [-בעל הבית] אוֹמֵר ליוצא תֶּן לִי שְׁנֵי כֵלִים שֶׁנָּטַלְתָּ, וְהוּא [-היוצא] אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא כלי אֶחָד, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַכְחִישׁ אֶת הָעֵדִים, שֶׁהֲרֵי הָעֵדִים אֵינָן יוֹדְעִין כַּמָּה נָטַל, וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא נָטַל אֶלָּא אֶחָד כְּמָה שֶׁאָמַר, והיה מקום לומר שיתחייב שבועה דאורייתא של מודה במקצת ויפטר, מכל מקום כֵּיוָן שברור לנו על פי העדים שֶׁנִּכְנַס לְבֵיתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ וְנָטַל כְּלִי שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּתוֹ, הֱוֵי לֵיהּ גַּזְלָן, הפסול לשבועה, וְלכן אינו נשבע, אלא יִּשָּׁבַע הַנִּגְזָל שֶׁשְּׁנַיִם נָטַל מִבֵּיתוֹ, וְיִטּוֹל ממנו את אותם שני כלים שהוא תובע. וְלֹא תֵּימָא הָא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה בִּלְחוּד הִיא – ואין לומר שדין זה הוא רק לרבי יהודה, האומר במשנה ש'הנגזל' שתקנו לו חכמים שבועה היינו במודה במקצת, אֶלָּא אֲפִילוּ לְרַבָּנָן הדין הוא כן, והטעם לכך, דְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר 'עַד שֶׁיְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָיָה', לא בא להקל על הנגזל אלא אַחְמוּרֵי קָא מַחְמִיר עליו, וְאָמַר, אֵין הַנִּגְזָל נִשְׁבַּע וְנוֹטֵל עַד שֶׁיְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָיָה, ואם לא היתה שם מקצת הודאה אין אחד מהם נשבע אלא הנתבע נפטר ללא שבועה, וְאילו רַבָּנָן החולקים עליו סוברים, לֹא שְׁנָא הֲכִי וְלֹא שְׁנָא הֲכִי – בין כשהנתבע כופר בכל, ובין כשהוא מודה במקצת, לעולם הנגזל נִשְׁבַּע וְנוֹטֵל.

וְהַשַּׁעַר הַשְּׁלִישִׁי, אִם רָאוּהוּ עדים שֶׁנִּכְנַס לְמַשְׁכֵּן אֶת חֲבֵירוֹ, וְיָצָא, וְלֹא רָאוּהוּ העדים בְּשָׁעָה שֶׁיָּצָא, וממילא אינם יודעים אם אכן נטל כלים מבית חבירו או לא, וְהַלָּה [-בעל הבית] אוֹמֵר תֶּן לִי כְּלִי שֶׁנָּטַלְתָּ, וְהוּא אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי כְּלוּם, התובע אֵינוֹ נִשְׁבַּע וְנוֹטֵל, כיון שאין עדים על כך שהוציא ממנו דבר מה, וְאַף עַל פִּי שֶׁרָאוּהוּ העדים שֶׁנִּכְנַס לִיטּוֹל, מכל מקום כֵּיוָן שֶׁלֹּא רָאוּהוּ שֶׁנָּטַל לא תקנו בו שבועה זו של הנגזל, ואין התובע נאמן להוציא ממנו ממון בשבועה, אלא דינו ככל כופר הכל, שנִשְׁבַּע שְׁבוּעַת הֵיסֶת שֶׁלֹּא נָטַל כְּלוּם, וְנִפְטָר. ואף שאמר שהוא נכנס ליטול חפצים מבית חבירו, אין בכך ראיה, כיון דְּעָבִיד אִינִישׁ דְּגָזֵים וְלֹא עָבֵיד – עשוי אדם לומר דבר גוזמה שיעשה, ולבסוף לא יעשנו. אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה שְׁעָרִים בְּחוּקֵּי הַמְמַּשְׁכֵּן אֶת חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת.

וְהַשַּׁעַר הָרְבִיעִי, הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, רָאוּהוּ עדים שֶׁהִטְמִין כֵלִים בבית חבירו תַּחַת כְּנָפָיו, וְיָצָא, וְאָמַר לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי – קניתי אותם מבעל הבית, אֵינוֹ נֶאֱמָן, שֶׁאֵינוֹ בְּעֵסֶק [-שאין זה שייך לדין של] הַמְמַּשְׁכֵּן אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, אֶלָּא טַעַם בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא, שכֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס לְבֵיתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ בִּפְנֵי חֲבֵירוֹ, וְרָאוּהוּ עֵדִים שֶׁיָּצָא וְכֵלִים טְמוּנִין תַּחַת כְּנָפָיו, וְאָמַר לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי, וְאָמַר לוֹ חֲבֵירוֹ לֹא כִּי אלא שְׁאוּלִין הֵן בְּיָדְךָ, וְלֹא מָכַרְתִּי לְךָ כְּלוּם, אִם זהו בַּעַל הַבַּיִת שאֵינוֹ עָשׂוּי לִמְכּוֹר אֶת כֵלָיו, וְאוֹתָן כֵלִים אֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַצְנִיעָן, וְאוֹתוֹ הָאִישׁ אֵינוֹ צָנוּעַ יותר משאר בני אדם, וממילא ההטמנה מוכיחה ששאל אותם מחבירו והתבייש בכך ולכן הטמינם, לכן אֵינוֹ נֶאֱמָן לטעון שקנאם מבעל הבית, אֶלָּא חַיָּב הוּא לְהַחְזִיר אֶת הַכֵּלִים לְבַעַל הַבַּיִת, וְיִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת שְׁבוּעַת הֵיסֶת שֶׁלֹּא מָכַר לוֹ כְּלוּם, אלא השאיל לו כלים אלו.

וְהַשַּׁעַר הַחֲמִישִׁי, אִם בַּעַל הַבַּיִת עָשׂוּי לִמְכּוֹר אֶת כֵלָיו, אַף עַל פִּי שֶּׁאֵין זֶה הַלּוֹקֵחַ צָנוּעַ העשוי להטמין כלים ששאל, וְאף על פי שאוֹתָן כֵלִים אֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַטְמִינָן תַּחַת כַנְפֵיהֶן, וְאָמַר היוצא לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי, כיון שבעל הבית עשוי למכור את כליו, נֶאֱמָן היוצא בטענתו.

וְהַשַּׁעַר הַשִּׁשִּׁי, אִם אָמַר היוצא לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי, וְלֹא אָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת שְׁאוּלִין הֵן בְּיָדְךָ, אֶלָּא אָמַר לוֹ גְּנוּבִין הֵן בְּיָדְךָ, שנֶאֱמָן היוצא לוֹמַר לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי, וְאַף עַל פִּי שֶּׁאֵין בַּעַל הַבַּיִת עָשׂוּי לִמְכּוֹר אֶת כֵלָיו, וְאף על פי שאוֹתָן כֵלִים אֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַצְנִיעָן, וְאף על פי שאוֹתוֹ הָאִישׁ אֵינוֹ צָנוּעַ, והטעם לכך שיוצא נאמן בטענתו שקנה את הכלים, כיון דְאַחֲזוּקֵי אִינְשֵׁי בְּגַנְבֵי לֹא מַחְזְקִינַן – אין אנו מחזיקים אדם בגניבה, ואין בעל הבית נאמן לטעון שהלה גנב כלים מביתו.

וְהַשַּׁעַר הַשְּׁבִיעִי, אִם אוֹתָן הַכֵּלִים דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַשְׁאִילָן וּלְהַשְׂכִּירָן, וְזֶה [-בעל הבית] אוֹמֵר שְׁאוּלִין הם בידך, וְזֶה [-היוצא] אוֹמֵר לְקוּחִין – קניתים ממך, היוצא אֵינוֹ נֶאֱמָן בטענתו, וְאַף עַל פִּי שֶׁדֶּרֶךְ אוֹתוֹ בַּעַל הַבַּיִת לִמְכּוֹר אֶת כֵלָיו, וְאף על פי שאוֹתוֹ הָאִישׁ צָנוּעַ, וְאף על פי שאוֹתָן כֵלִים דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַצְנִיעָן, וכל אלו הם ראיות לכאורה לדברי היוצא, שקנה את הכלים, מכל מקום אינו נאמן, כיון שכנגד זה יש ראיה שהם שאולים בידו, כיון שהם כלים שדרך בני אדם להשאיל ולהשכיר אותם, דְשָׁלַח רַב הוּנָא בַּר אָבִין, דְּבָרִים הָעֲשׂוּיִן לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר, וְאָמַר המחזיק בהם לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי, אֵינוֹ נֶאֱמָן, וְכן היה מעשה ברָבָא דאֲפִיק זוּגָא דְסַרְבְּלָא וְסִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא מִיַתְמֵי – הוציא מיתומים מספריים של סורקי בגדים וספר אגדה, כיון שהיה זה בִּדְּבָרִים הָעֲשׂוּיִן לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר.

וְהַשַּׁעַר הַשְּׁמִינִי, אִם הָיָה היוצא מוּחְזָק וּמְפוּרְסָם בִּגְנֵיבָה, וְרָאוּהוּ שֶׁהִטְמִין כֵלִים של חבירו תַּחַת כְּנָפָיו, וְיָצָא, וְאָמַר לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי, אִם הָיָה בַּעַל הַבַּיִת שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לִמְכּוֹר אֶת כֵלָיו, וְאוֹתָן כֵלִים אֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַטְמִינָן, וְאֵין דֶּרֶךְ אוֹתוֹ הָאִישׁ לְהַצְנִיעַ כֵלִים שֶׁבְּיָדוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה [-בעל הבית] אוֹמֵר גְּנוּבִין, וְזֶה [-היוצא] אוֹמֵר לְקוּחִין, היוצא אֵינוֹ נֶאֱמָן, דְדַיְיקִינָן – כיון שאנו מדייקים מדברי הגמרא, דטַעֲמָא שאין בעל הבית נאמן לטעון שהכלים גנובים הוא רק כיון דְּלֹא מַחְזְקִינַן אִינְשֵׁי בְּגַנְבֵי – אין מחזיקים בני אדם כגנבים, ומשמע מכך, דהָא מוּחְזָק וְעוֹמֵד מֵעִיקָּרָא – אם כבר קודם לכן אותו אדם מוחזק אצלינו כגנב, מַחְזְקִינָן – נאמן בעל הבית אף בכלים אלו להחזיקו כגנב, וחייב להחזיר לו את הכלים שנטל.

https://2halachot.org/halacha/שיעור-118-מסכת-כתובות-פרק-עשירי