אָמַר רָבָא, כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּא מִסְתַּבְּרָא – מסתבר לומר כשיטתו של רבי אמי, שאם היו שניהם מחויבים שבועה ואינם יכולים להשבע, חוזרת השבועה על הנתבע, ומתוך שאינו יכול להשבע משלם, דְּתָנֵי – שהרי כך שנה רַבִּי אַמִּי, נאמר בפסוק (שמות כב י) 'שְׁבוּעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם', ויש לדרוש מכך שרק בין התובע והנתבע עצמם יש חיוב שבועה, וְלֹא בֵּין הַיּוֹרְשִׁים שלהם, ויש לברר הֵיכִי דָּמִי – לגבי איזה אופן נאמרה דרשה זו של רבי אמי, אִילֵימָא – אם תאמר שזהו באופן דְּאָמַר לֵיהּ יורש המלוה ליורש הלוה 'מָנֶה לְאַבָּא בְּיַד אָבִיךָ', וְאָמַר לֵיהּ – והשיב לו יורש הלוה חַמְשִׁין אִית לֵיהּ – חמישים אכן היה אבי חייב לאביך, וַחֲמִשִּׁין לֵית לֵיהּ – אך חמישים אינו חייב, והיינו שיודע כן בבירור, מַה לִי הוּא מַה לִי אָבִיו – מה החילוק בינו לבין אביו, ומדוע שלא יתחייב שבועה על טענתו הודאית. אֶלָּא לָאו – האם אין צריך לומר שמדובר באופן דְאָמַר לֵיהּ התובע מָנֶה לְאַבָּא בְּיַד אָבִיךָ, וְאָמַר לֵיהּ הנתבע חַמְשִׁין יָדַעְנָא – חמישים יודע אני שהיה אבי חייב לאביך, וַחֲמִשִּׁין לֹא יָדַעְנָא – אך את החמישים הנותרים איני יודע אם היה חייב, ובאופן זה מיעטה התורה שאינו חייב שבועת מודה במקצת, ומסיים רבא את ראייתו, אִי אָמַרְתָּ בִּשְׁלָמָא – מובנת דרשה זו אם תאמר שאָבִיו של הלוה, כְּהַאי גַּוְונָא – באופן כזה, שהיה מודה בחמישים ואומר איני יודע על חמישים, חַיָּב שבועה, ומתוך שאינו יכול להשבע משלם, וכדברי רבי אבא, אִיצְטְּרִיךְ קְרָא לְמִיפְטָר גַּבֵּי יוֹרְשִׁים – מובן שהוצרך הכתוב לפטור את היורשים באופן זה, אֶלָּא אִי אָמַרְתָּ – אך אם תאמר כדברי רב ושמואל, שאָבִיו כִּי הַאי גַּוְונָא – באופן כזה היה פָּטוּר, כיון שאינו יכול להשבע על טענתו, ואין אומרים שמתוך שאינו יכול להשבע משלם, אַמַּאי אִיצְטְּרִיךְ קְרָא לְמִעוּטֵי גַּבֵּי יוֹרְשִׁים – מדוע הוצרכה התורה למעט את היורשים מדין זה, והרי גם אם היו חייבים שבועה, כיון שאינם יכולים להשבע, הרי הם פטורים מלשלם.
שואלת הגמרא, וְרַב וּשְׁמוּאֵל, שאינם יכולים לדרוש את הפסוק כדברי רבי אמי, וכפי שהוכיח רבא, הַאי – פסוק זה של 'שְׁבוּעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם' מַאי דַּרְשֵׁי בֵּיהּ – מה הם דורשים ממנו. ומשיבה, מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא – הוצרך פסוק זה לדרשה זו ששנינו בברייתא, שִׁמְעוֹן בֶּן טַרְפוֹן אוֹמֵר, נאמר בפסוק 'שְׁבוּעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם', מְלַמֵּד שֶׁהַשְּׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁנֵיהֶן – עונש השבועה חל על שני בעלי הדין, הנתבע על כך שנשבע לשקר, והתובע על כך שלא דקדק למסור ממונו לידי אדם נאמן, ובאו לידי חילול ה'.
מברר הרי"ף את ההלכה במחלוקת זו: וּמִסְתַּבְּרָא לָן דְּהִלְכְתָא כְּרַבִּי אַבָּא, דְּאָמַר, כָּל הַמְּחוּיָיב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע, מְשַׁלֵּם, הִלְכָּךְ – ולכן, אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶן חֲשׁוּדִין, חָזְרָה שְׁבוּעָה לַמְחוּיָיב לָהּ, והוא הנתבע, וּמִתּוֹךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע, כיון שהוא חשוד, מְשַׁלֵּם. וְהָכִין דַּיְנִינָן בְּכָל דּוּכְתָּא – וכך דנה הגמרא בכל מקום, כְּרַבִּי אַבָּא, דְּכָל דִמְחוּיָיב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע, מְשַׁלֵּם. ומבאר הרי"ף היכן מצינו שפוסקים כן, כְּגוֹן הָא דְּאָמְרִינַן בְּחֶזְקַת הַבָּתִּים (ב"ב לד.), לגבי עדים המעידים על אכילת פירות השדה, שאם העידו שני עדים על אכילת פירות השדה על ידי אדם מסוים במשך שלש שנים זו ראיה שהשדה שייכת לאותו אדם, אִי דָּמְיָא לִדְרַבִּי אַבָּא לְהָא דָּמְיָא – האופן הדומה לדינו של רבי אבא, שהוא מחויב שבועה ואינו יכול להשבע, הוא באופן זה, לְחַד סַהֲדָא – כשיש רק עד אחד, וּלְתַּרְתֵּי שְׁנֵי – המעיד על אכילת הפירות במשך שנתיים, וּלְפֵירֵי – ולענין חיוב המחזיק בקרקע בדמי הפירות, שבאופן זה המחזיק בקרקע מודה לדברי העד שאכל את הפירות במשך שנתיים, אך טוען שלא היה זה בגזילה, אלא כיון שקנה את הקרקע, אך כיון שאין לו עדות על אכילת הפירות שלש שנים הרי הוא מוחזק כמי שאכל את הפירות בגזילה, וכיון שיש על כך עד אחד הרי הוא מחויב שבועה להכחישו, וכיון שמודה הוא לדבריו אינו יכול להשבע, ומתוך שאינו יכול להשבע משלם, הרי שנקטה הגמרא בפשיטות כדברי רבי אבא. וְכִדְאָמְרִינַן נַמִּי – וכפי שאמרה הגמרא גם כן בְּעִנְיַן הַהוּא גַּבְרָא דְחָטַף נַסְכָא מֵחַבְרֵיהּ, וכפי שהובא בתחילת הסוגיא, שנקטה הגמרא את ההלכה כרבי אבא, שמתוך שאינו יכול להשבע משלם. וְכִדְאָמְרִינַן נַמִּי במסכת בבא מציעא (צח.) בְּעֵסֶק שְׁבוּעָה – במקום שכבר התחייב הנתבע שבועה לתובע, וביררה הגמרא הֵיכִי דָּמִי – באיזה אופן יש עֵסֶק שְׁבוּעָה, וביארה, כִּדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא, תובע האומר מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, ומשיב לו הנתבע אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים, וְהַשְּׁאָר אֵינִי יוֹדֵעַ, הרי הוא מודה במקצת החייב שבועה דאורייתא, ומִתּוֹךְ שֶּׁאֵין יָכוֹל לִישָּׁבַע, כיון שאמר 'איני יודע', מְשַׁלֵּם, וכדברי רבי אבא, וְהַיְינוּ דְּאָמְרִינַן הָכָא – וזהו שהביאה כאן הגמרא, אָמַר רָבָא, כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּא מִסְתַּבְּרָא, ולכן פסק רבא להלכה כדברי רבי אבא.
מוסיף הרי"ף, אף שאנו פוסקים כדברי רבי אבא, אֲבָל לְעִנְיָן 'וְכֵן הַיְתוֹמִים מִן הַיְתוֹמִים' בִּלְחוּד, והיינו הדין עצמו שבו אמרו רב ושמואל את דבריהם, וכפי שהתבאר לעיל [באופן שיתומי המלוה תובעים את יתומי הלוה שאינם יודעים כמה היה אביהם חייב], עַבְדִּינָן – אנו פוסקים למעשה כְּרַב וּשְׁמוּאֵל, שאין מחייבים שבועה ולא ממון, כִּדְבָעִינַן לְמֵימַר קַמָּן – וכפי שנבאר להלן את הטעם לכך שרק בדין זה פוסקים כדבריהם.
וַחֲזִינָן מַאן דְּסָבַר – ואמנם ראינו מי שסובר לְעִנְיָן אופן שהָיוּ שְׁנֵיהֶם חֲשׁוּדִין דְּהִלְכְתָא כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר במשנתנו יַחֲלוֹקוּ, והטעם שפסק כרבי יוסי, דְּהָא רַב נַחְמָן עָבַד עוּבְדָא כְּוָותֵיהּ – שהרי אמרה הגמרא שכך נהג רב נחמן למעשה. דוחה הרי"ף, וְלָאו מִלְּתָא הִיא – אין זו ראיה, חֲדָא, דְּהָא [-שהרי] רָבָא, דְּהוּא בָּתְרָא – שהוא אמורא מאוחר יותר מרב נחמן, קָאָמַר כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּא מִסְתַּבְּרָא, והוכיח כן מִדְּתָנִי רַבִּי אַמִּי שְׁבוּעַת ה' תִּהְיֶה וְכוּ', וכפי שהובא לעיל, וְקָמָּא לָהּ דְּרָבָא וְלֹא אִיפְרִיכָא – והתקיימו דברי רבא, ולא נפרכו. וְעוֹד טעם, דְּהָא אַמְרִינָן בְּפֶרֶק שְׁבוּעַת הָעֵדוּת (לב:) אָמַר אַבַּיֵּי, הַכֹּל מוֹדִים [שיש חיוב קרבן שבועה על עדים שנשבעו שאינם יודעים עדות לתובע] בְּאופן שֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה, וּפַּרְשִׁינָן לָהּ – ופירשה זאת הגמרא, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם חֲשׁוּדִין, דְּאָמַר מַר חָזְרָה שְׁבוּעָה לִמְחוּיָיב לָהּ, וּמִתּוֹךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע מְשַׁלֵּם [ונמצא שבכך שהעדים לא העידו גרמו לו להפסד ממון, וחייבים קרבן שבועה], וְשַׁמְעִינָן מֵהָא – ועל כל פנים מוכח מדבריו דְּאַבַּיֵּי, דְהָכֵין הִיא הִלְכְתָא – שכך היא ההלכה בְּאופן שהָיוּ שְׁנֵיהֶם חֲשׁוּדִין, שֶׁחָזְרָה שְׁבוּעָה לִמְחוּיָיב לָהּ, וְלֹא שֶׁחָזְרָה שְׁבוּעָה לְסִינַי. הִלְכָּךְ לֵיתָא לִדְרַב נַחְמָן – ולכן אין הלכה כרב נחמן דְּעָבַד עוּבְדָא יַחֲלוֹקוּ, וְקָמָּא לָהּ דְּרַבִּי אַבָּא – והתקיימה דעתו של רבי אבא, מִדְּאַבַּיֵּי וּמִדְּרָבָא דְבַּתְרָאֵי אִינוּן – מכך שאביי ורבא, שהם אמוראים מאוחרים, סוברים כמותו, שהמחויב שבועה ואינו יכול להשבע, משלם.
