משנה ב: כָּל הַמְּנָחוֹת נְלוֹשׁוֹת בְּפוֹשְׁרִין. וּמְשַׁמְּרָן שֶׁלֹּא יַחֲמִיצוּ. וְאִם הֶחֱמִיצוּ שְׁיָרֶיהָ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב), כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ. וְחַיָּבִים עַל לִישָׁתָהּ, וְעַל עֲרִיכָתָהּ, וְעַל אֲפִיָּתָהּ:
משנה ב: כָּל הַמְּנָחוֹת, נִלוֹשׁוֹת בְּפוֹשְׁרִין, כיון שכך נעשית הפת טובה יותר, וּמְשַׁמְּרָן שֶׁלֹּא יַחֲמִיצוּ. וְאִם הֶחֱמִיצוּ שְׁיָרֶיהָ – שארית המנחה שבכלי לאחר הוצאת הקומץ, שזהו החלק הנאכל לכהנים, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. ומבארת המשנה מהיכן יש ללמוד על שמירת הקומץ שלא יחמיץ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב יא) 'כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ'. אמנם מפסוק זה אי אפשר ללמוד את הדין השני שאמרה המשנה, שגם אם החמיצו שייריה עובר בלא תעשה, שהרי השיריים אינם קרבים לה', ודין זה נלמד ממה שנאמר (ויקרא ו י) 'לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי', ודורשים את הפסוק כאילו נאמר 'לא תאפה חמץ חלקם', כלומר, גם חלקם של הכהנים, והיינו שיירי המנחות הנאכלים לכהנים, לא ייאפו חמץ. וְחַיָּבִים עַל לִישָׁתָהּ – עירוב הקמח במים והפיכתם לבצק, וְעַל עֲרִיכָתָהּ – ההתעסקות בבצק לאחר לישתו, וְעַל אֲפִיָּתָהּ, שבכל אחד מדברים אלו יש איסור בפני עצמו, כשהחמיצה המנחה. ולמדו כן ממה שנאמר גם (ויקרא ב יא) 'לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ' וגם (ויקרא ו י) 'לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ', והרי אפיה היא בכלל עשייה, ומדוע הוצרכה התורה לכותבה בפני עצמה, ומייתור זה לומדים שכל מעשה בפני עצמו שנעשה במנחה לאחר שהחמיצה, הוא איסור בפני עצמו.
