משנה
נאמר בתורה (שמות כג יג) 'וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ', והיינו שאסור ליהודי לגרום לגוי להודות לעבודה זרה שלו. משנתנו מבארת את הדינים הנלמדים מכך: לִפְנֵי אֵידֵיהֶן שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שְׁלשָׁה יָמִים – שלשה ימים לפני חגיהם של עובדי עבודה זרה, אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶן – אסור למכור להם ואסור לקנות מהם דבר, וכן אסור לְהַשְׁאִילָן חפצים וְלא לִשְׁאוֹל מֵהֶן, אסור לְהַלְווֹתָן וְלא לִלְווֹת מֵהֶן, לְפוֹרְעָן – אסור לפרוע להם חוב, וְלִיפָּרַע מֵהֶן – וכן אסור לגבות מהם חוב, כיון שבכל הדברים הללו נגרמת שמחה מסוימת לגוי, ועשוי הוא ללכת ולהודות לעבודה זרה שלו ביום חגו, ועובר בכך היהודי על איסור 'וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ'. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נִפְרָעִין מֵהֶן – מותר לגבות חוב מהגוי, מִפְּנֵי שֶׁמֵיצֵר לָהֶם – שהרי אין בדבר שמחה עבור הגויים, אלא צער. אָמְרוּ לוֹ חכמים, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּיצֵר עַכְשָׁיו שצריך הוא להוציא ממון ולפרוע את החוב, שָׂמֵחַ הוּא לְאַחַר זְמָן על כך שנפטר מחוב זה, ולמחרת, ביום חגו, עשוי הוא להודות לעבודה זרה.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, שְׁלֹשָׁה יָמִים לִפְנֵיהֶם – לפני חגיהם, וּשְׁלֹשָׁה ימים לְאַחֲרֵיהֶם, אָסוּר לשאת ולתת עמהם, כיון שדרכם להודות לעבודה זרה גם על דברים טובים שמזדמנים להם לאחר החג. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, רק לִפְנֵי אֵידֵיהֶן אָסוּר, אבל לְאַחַר אֵידֵיהֶן מֻתָּר.
גמרא
אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, אותם שְׁלֹשָׁה יָמִים, הֵן וְאֵידֵיהֶן, כלומר כוללים הם את יום האיד בעצמו, ונמצא שיומיים לפני יום האיד אסור לישא וליתן עמהם, אוֹ דִּלְמָא – או שמא נאמר שהֵן בְּלֹא אֵידֵיהֶן, ונמצא ששלשה ימים קודם יום האיד אסור לישא וליתן עמהם, מלבד יום האיד בעצמו. וּמַסְקָנָא, הֵן – אותם שלשה ימים אסורים בְּלֹא אֵידֵיהֶן.
אָמַר שְׁמוּאֵל, איסור זה הוא רק בארץ ישראל, וּבַגּוֹלָה – אבל בחוץ לארץ, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא יוֹם אֵידָם בִּלְבַד, כיון שהגויים שבחוץ לארץ אינם אדוקים כל כך בעבודה זרה, ואין חוששים שילכו ויודו לעבודה זרה, ורק ביום אידם עצמו אסור. תמהה הגמרא, וְהָא רַב יְהוּדָה, שָׁרָא לֵיהּ – התיר לו לְרַב כַּהֲנָא לִזְבוּנֵי חַמְרָא – למכור יין, וּלְרַב גִּידְל התיר לִזְבוּנֵי חִיטֵי – למכור חיטים, בְּחַגָא דְטַיְיעֵי – ביום חג של סוחרי העיר, שמתקבצים לאכול ולשתות ולשחוק לכבוד עבודה זרה, הרי שאף ביום האיד בעצמו מותר לסחור עמהם. מתרצת הגמרא, שַׁאנִי חַגָּא דְטַיְיעֵי – שונה הוא חג זה של הסוחרים, דְּלֹא קְבִיעָא – שאינם מקפידים על קביעותו, ואינם חוששים לחוג אותו בכל שנה, וכיון שאין זה חג חשוב בעיניהם אין חוששים שישתמשו במה שקנו כתקרובת לעבודה זרה, ואף אין חוששים שמא ילך ויודה לעבודה זרה זו.
אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, אם עבר ונָשָׂא וְנָתַן עם הגויים בימים שלִפְנֵי יום אֵידֵיהֶן, מַהוּ, האם הסחורה שבידו אסורה בהנאה או לא. ומביאה בזה הגמרא מחלוקת אמוראים, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אִם נָשָׂא וְנָתַן, אָסוּר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר, אִם נָשָׂא וְנָתַן, מֻתָּר. וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דְּתַנְיָא כְּוָתֵיהּ – כיון ששנינו כדבריו בברייתא, שכך שנינו בה, כְּשֶׁאָמְרוּ חכמים שאָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶן, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְדָבָר הַמִּתְקַיֵּם – שישאר קיים עד יום אידם, אֲבָל דָּבָר שֶּׁאֵין מִתְקַיֵּם, מֻתָּר. וַאֲפִילוּ דָּבָר הַמִּתְקַיֵּם עד יום אידם, שאסור לכתחילה לישא וליתן בו, אם עבר ונָשָׂא וְנָתַן, מֻתָּר בהנאה.
תָּנֵי רַב זְבִיד בִּדְבֵי – בברייתות שנישנו בבית מדרשו של רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, דָּבָר שֶּׁאֵין מִתְקַיֵּם עד יום אידם, מוֹכְרִין לָהֶן, כיון שלא ישאר הדבר עד יום אידם, אֲבָל אֵין לוֹקְחִים מֵהֵן, כיון שמתוך שהדבר ממהר להתקלקל רוצה הגוי למוכרו, וכשקונה ממנו היהודי את הדבר יש חשש שילך ויודה לעבודה זרה.
