איתא במדרש (שיר השירים ה ג), כי 'תמתי' פירושו 'תאומתי', רצה לומר, כמו שהתאומים כשיש לאחד מהם חולי הגוף ר"ל, גם השני מרגיש בה מעט, כך כשישראל הם בצרה ח"ו, גם הקדוש ברוך הוא כביכול משתתף עמהם בצערם, כמו שנאמר 'עמו אנוכי בצרה'. ואין לשער ולהעריך גודל הצער של השכינה כביכול, וכמו שמצינו שאמר המגיד לבית יוסף, שאם היית יודע ומרגיש גודל הצער השכינה כביכול, מעוונותיך, לא היה ערב לחכך שום מאכל, ולא היה לבך נוטה ליתן שום מאכל בפיך, מגודל המרירות על זה.
ואם היינו מכוונים בכל התפילות והבקשות רק על צער השכינה, כביכול, בודאי היינו זוכים להיות נענים על ענין בקשתינו, ולהגאל גאולה שלימה. אבל אשמים אנחנו בעצמינו, שאין אנו משימים על ליבנו כלל צער השכינה, כביכול, ואין אנו מבקשים רק על צערינו ודאגת פרנסתינו, לכן אין אנו נושעים, רק מעט הנוגע לפרנסתינו, להחיות את גויתנו. ואנחנו קרוצי חומר, אין אנו משיגים כלל התענוג הרוחני שיהיה לעתיד לבוא. והשכינה כביכול צריכה להתלבש בשר של אותה אומה שישראל נתונים תחתם, כדי שיתקיימו, ויהיה להם פליטה מעט בין העובדי כוכבים. (דרשות)
