משנה ד: הַמַּחֲלִיף פָּרָה בַחֲמוֹר וְיָלְדָה, וְכֵן הַמּוֹכֵר שִׁפְחָתוֹ וְיָלְדָה, זֶה אוֹמֵר עַד שֶׁלֹּא מָכַרְתִּי, וְזֶה אוֹמֵר מִשֶּׁלָּקַחְתִּי, יַחֲלֹקוּ. הָיוּ לוֹ שְׁנֵי עֲבָדִים, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, וְכֵן שְׁתֵּי שָׂדוֹת, אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה, הַלּוֹקֵחַ אוֹמֵר גְּדוֹלָה לָקַחְתִּי, וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, זָכָה בַּגָּדוֹל. הַמּוֹכֵר אוֹמֵר קָטָן מָכַרְתִּי, וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, אֵין לוֹ אֶלָּא קָטָן. זֶה אוֹמֵר גָּדוֹל וְזֶה אוֹמֵר קָטָן, יִשָּׁבַע הַמּוֹכֵר שֶׁהַקָּטָן מָכָר. זֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ וְזֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, יַחֲלֹקוּ:
משנתנו עוסקת בקנין הנעשה שלא בפני הדבר הנקנה, ולאחר הקנין התברר שחל שינוי בחפץ הנקנה, ולא ידוע האם שינוי זה חל קודם הקנין או לאחריו:
הַמַּחֲלִיף פָּרָה בַחֲמוֹר, וקנין חליפין נעשה על ידי משיכת החמור אף שלא בפני הפרה, וְיָלְדָה – ולאחר מכן ראו שהפרה ילדה עגל, אך אין ידוע אם נולד קודם הקנין, ונשאר של המוכר, או לאחר הקנין והרי הוא של הקונה, וְכֵן הַמּוֹכֵר שִׁפְחָתוֹ הכנענית תמורת כסף שלא בפניה, וְיָלְדָה, ובשני המקרים, זֶה – המוכר אוֹמֵר עַד שֶׁלֹּא [-קודם ש]מָכַרְתִּי ילדה הפרה או השפחה, והולד שלי, וְזֶה אוֹמֵר מִשֶּׁלָּקַחְתִּי, יַחֲלֹקוּ, והיינו כדעת סומכוס, הסובר שממון המוטל בספק, חולקים. אבל לדעת חכמים הדין הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה [ולכן אם הולד ברשות הלוקח נחשב המוכר כ'מוציא', ואם הולד ברשות המוכר או במקום שאינו של שניהם, נחשב המוכר כ'מוחזק' והלוקח כ'מוציא', ועליו להביא ראיה].
המוכר לחבירו 'עבד' סתם, והָיוּ לוֹ שְׁנֵי עֲבָדִים, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, וְכֵן המוכר לחבירו 'שדה' סתם, והיו לו שְׁתֵּי שָׂדוֹת, אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה, הַלּוֹקֵחַ אוֹמֵר גְּדוֹלָה לָקַחְתִּי, וְהַלָּה – המוכר אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, זָכָה בַּגָּדוֹל. ואם הַמּוֹכֵר אוֹמֵר קָטָן מָכַרְתִּי, וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, אֵין לוֹ אֶלָּא קָטָן. זֶה – הקונה אוֹמֵר גָּדוֹל, וְזֶה – הלוקח אוֹמֵר קָטָן, נמצא שהמוכר 'מודה במקצת', וחייב שבועת התורה, ולכן יִשָּׁבַע הַמּוֹכֵר שֶׁהַקָּטָן מָכָר, ומקבל הלוקח את הקטן [בגמרא מבואר שאין מדובר כשתובעו 'עבד' ממש, כיון שאין נשבעים על העבדים, וגם שהרי זה כתבעו חטים והודה לו בשעורים. אלא מדובר כשתובעו שווי של עבד גדול והלה מודה לו בשווי של עבד קטן]. זֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ וְזֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, יַחֲלֹקוּ, והיינו כדעת סומכוס, אך לדעת חכמים המוציא מחבירו עליו הראיה.
