(א) וְשָׁ֨ם נִקְרָ֜א אִ֣ישׁ בְּלִיַּ֗עַל וּשְׁמ֛וֹ שֶׁ֥בַע בֶּן־בִּכְרִ֖י אִ֣ישׁ יְמִינִ֑י וַיִּתְקַ֣ע בַּשֹּׁפָ֗ר וַ֠יֹּאמֶר אֵֽין־לָ֨נוּ חֵ֜לֶק בְּדָוִ֗ד וְלֹ֤א נַֽחֲלָה־לָ֨נוּ֙ בְּבֶן־יִשַׁ֔י אִ֥ישׁ לְאֹֽהָלָ֖יו יִשְׂרָאֵֽל׃ (ב) וַיַּ֜עַל כָּל־אִ֤ישׁ יִשְׂרָאֵל֙ מֵאַֽחֲרֵ֣י דָוִ֔ד אַֽחֲרֵ֖י שֶׁ֣בַע בֶּן־בִּכְרִ֑י וְאִ֤ישׁ יְהוּדָה֙ דָּֽבְק֣וּ בְמַלְכָּ֔ם מִן־הַיַּרְדֵּ֖ן וְעַד־יְרֽוּשָׁלִָֽם׃ (ג) וַיָּבֹ֨א דָוִ֣ד אֶל־בֵּיתוֹ֮ יְרֽוּשָׁלִַם֒ וַיִּקַּ֣ח הַמֶּ֡לֶךְ אֵ֣ת עֶֽשֶׂר־נָשִׁ֣ים ׀ פִּֽלַגְשִׁ֡ים אֲשֶׁ֣ר הִנִּיחַ֩ לִשְׁמֹ֨ר הַבַּ֜יִת וַֽיִּתְּנֵ֤ם בֵּית־מִשְׁמֶ֨רֶת֙ וַֽיְכַלְכְּלֵ֔ם וַֽאֲלֵיהֶ֖ם לֹא־בָ֑א וַתִּֽהְיֶ֧ינָה צְרֻר֛וֹת עַד־י֥וֹם מֻתָ֖ן אַלְמְנ֥וּת חַיּֽוּת׃ (ד) וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֶל־עֲמָשָׂ֔א הַזְעֶק־לִ֥י אֶת־אִישׁ־יְהוּדָ֖ה שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וְאַתָּ֖ה פֹּ֥ה עֲמֹֽד׃ (ה) וַיֵּ֥לֶךְ עֲמָשָׂ֖א לְהַזְעִ֣יק אֶת־יְהוּדָ֑ה וַיּ֕וֹחֶר מִן־הַמּוֹעֵ֖ד אֲשֶׁ֥ר יְעָדֽוֹ׃ (ו) וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־אֲבִישַׁ֔י עַתָּ֗ה יֵ֧רַֽע לָ֛נוּ שֶׁ֥בַע בֶּן־בִּכְרִ֖י מִן־אַבְשָׁל֑וֹם אַ֠תָּה קַ֞ח אֶת־עַבְדֵ֤י אֲדֹנֶ֨יךָ֙ וּרְדֹ֣ף אַֽחֲרָ֔יו פֶּן־מָ֥צָא ל֛וֹ עָרִ֥ים בְּצֻר֖וֹת וְהִצִּ֥יל עֵינֵֽנוּ׃ (ז) וַיֵּֽצְא֤וּ אַֽחֲרָיו֙ אַנְשֵׁ֣י יוֹאָ֔ב וְהַכְּרֵתִ֥י וְהַפְּלֵתִ֖י וְכָל־הַגִּבֹּרִ֑ים וַיֵּֽצְאוּ֙ מִיר֣וּשָׁלִַ֔ם לִרְדֹּ֕ף אַֽחֲרֵ֖י שֶׁ֥בַע בֶּן־בִּכְרִֽי׃
֍ ֍ ֍
(א) וְשָׁם, באותו מעמד שהתווכחו שבט יהודה עם שאר השבטים, נִקְרָא [-הזדמן במקרה] אִישׁ בְּלִיַּעַל, וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי, אִישׁ יְמִינִי – משבט בנימין, וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר כסימן למרד, וַיֹּאמֶר, אכן צדקו דברי שבט יהודה, שיש להם חלק בדוד יותר מכל ישראל, ולכן אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד מצד עצמו, כי הוא שייך לשבט יהודה, וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי – הרי אינו בן מלך, שתהיה המלכות ירושה לו, ואם כן נלך לנו אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל.
(ב) ומאחר ושאר השבטים כעסו על שבט יהודה שהתווכחו איתם קשות, וגם התרעמו על דוד בעצמו ששתק ולא מחה בבני שבטו על דבריהם (רד"ק), וַיַּעַל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי דָוִד, וילכו אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי, וְאִישׁ יְהוּדָה דָּבְקוּ בְמַלְכָּם, מִן הַיַּרְדֵּן וְעַד יְרוּשָׁלִָם.
(ג) וַיָּבֹא דָוִד אֶל בֵּיתוֹ אשר ביְרוּשָׁלִַם, וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַגְשִׁים אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמֹר הַבַּיִת, שבא עליהם אבשלום, וַיִּתְּנֵם בֵּית מִשְׁמֶרֶת, וַיְכַלְכְּלֵם, וַאֲלֵיהֶם לֹא בָא, וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת עַד יוֹם מֻתָן אַלְמְנוּת חַיּוּת – כאלמנות בחיי בעליהן, ועשה זאת כיון שאשה שהיתה עם הדיוט אסורה למלך [ורק אשת מלך אחד מותרת לאשת מלך אחר, אם התאלמנה או התגרשה], ועשה כן מיד, כדי להראות שאף על פי שכל ישראל בחרו באבשלום, מכל מקום לא היה לו דין מלך, אלא נחשב כהדיוט ולכן נאסרו הפילגשים על דוד, ויהא זה סימן לכל ישראל שאין להם רשות ויכולת להמליך מלך אחר, וגם מי שימרוד בו כעת ייענש כדין מורד במלכות.
(ד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל עֲמָשָׂא, שמינהו כשר צבא תחת יואב, הַזְעֶק לִי – אסוף אלי אֶת אִישׁ יְהוּדָה עד שְׁלֹשֶׁת יָמִים, וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד – תחזור עם כל אנשי יהודה, ותהיה שר הצבא.
(ה) וַיֵּלֶךְ עֲמָשָׂא לְהַזְעִיק אֶת יְהוּדָה, וַיּוֹחֶר – ואיחר מִן הַמּוֹעֵד אֲשֶׁר יְעָדוֹ.
(ו) ולא רצה דוד לשלוח את יואב עם הצבא, כיון שכבר היתה דעתו להעבירו ממינויו, וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי בן צרויה, עַתָּה יֵרַע לָנוּ – יעשה לנו רעה שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי במרידתו יותר מִן אַבְשָׁלוֹם, אַתָּה קַח אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ, כלומר את עבדיי, וּרְדֹף אַחֲרָיו, פֶּן מָצָא לוֹ עָרִים בְּצֻרוֹת להסתגר בהם, וְהִצִּיל עֵינֵנוּ – יציל את עצמו לעינינו, ולא נוכל לעשות דבר.
(ז) וַיֵּצְאוּ אַחֲרָיו – אחרי אבישי אַנְשֵׁי יוֹאָב, וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי – הַקַשָׁתִים והַקַלָעִים, וְכָל הַגִּבֹּרִים, וַיֵּצְאוּ מִירוּשָׁלִַם לִרְדֹּף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי.
