משנה
מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְכּוֹר בְּהֵמָה דַקָּה לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, מוֹכְרִין – רשאים למכור, ואין בכך איסור, אבל מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִמְכּוֹר, אֵין מוֹכְרִין – אסור למכור, ובגמרא יבואר הטעם לכך. וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם ממנהג המקום שהוא נמצא בו, מִפְּנֵי הַמַּחְלוֹקֶת. וּבְכָל מָקוֹם אֵין מוֹכְרִין לָהֶן בְּהֵמָה גַסָּה, כיון שחששו חכמים שמתוך כך יבואו גם להשכיר להם בהמה גסה, העומדת למלאכה, ואם יעשה בה הגוי מלאכה בשבת, יעבור הישראל משום שביתת בהמתו, וכן אין מוכרים להם בהמה גסה בקטנותה, וכגון עֲגָלִין וּסְיָחִים, כיון שהם עתידים לגדול ולהיות ראויים למלאכה, ולכן גם בהם שייכת גזירה זו, בין שְׁלֵמִין וּבין שְׁבוּרִין, כיון שגם השבורים ראויים למלאכות מסוימות. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בַּשְּׁבוּרָה, שאינה ראויה לרוב המלאכות. ובֶן בְּתֵירָא מַתִּיר בַּסּוּס, כיון שבדרך כלל לוקחים אותו לרכיבה, וברכיבה בשבת אין איסור תורה, שהחי נושא את עצמו, ואפילו אם לוקח אותו כדי להביא על גביו עופות שניצודו, כיון שהם חיים, החי נושא את עצמו. אמנם חכמים חולקים על כך, וסוברים שרק לגבי בני אדם אנו אומרים שהחי נושא את עצמו, וכיון שיש איסור במלאכה שעושה הגוי בשבת על ידי הסוס, אסרו גם למוכרו לגוי.
גמרא
שנינו במשנה, 'אֵין מוֹכְרִין לָהֶן בְּהֵמָה גַּסָּה', מבררת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מה הטעם לכך שאסור למכור בהמה גסה לגוי, ומבארת, נֶהִי דִלְהַרְבָּעָה לֹא חָיְישִׁינַן – אמנם אין חוששים שהגוי הקונה את הבהמה יבוא עליה [והדבר אסור אף על בני נח], והטעם שאין חוששים לכך הוא כיון דְעוֹבֵד כּוֹכָבִים חַס עַל בְּהֶמְתּוֹ שֶׁלֹּא תֵּיעָקֵר, ובהמה שאדם רובעה נעשית עקרה, מכל מקום עָבֵיד בָּהּ – הרי הגוי עושה בה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת. תמהה הגמרא, וְנַעֲבֵיד – ומה אכפת לנו שיעשה בה הגוי מלאכתו בשבת, והרי כֵּיוָן דְּזַבְּנָה – מאחר וקנאה מהישראל, קַנְיָיה – הרי היא קנויה לו, ורשאי לעבוד בה בשבת, ומדוע יש איסור בדבר. מתרצת הגמרא, גְּזֵרָה מִשּׁוּם שְׂכִירוּת – גזרו חכמים איסור במכירת הבהמה, מחשש שיבוא להשכיר את הבהמה לגוי, וכאשר עושה הגוי מלאכתו בשבת בבהמת ישראל, עובר הישראל משום שביתת בהמתו, וכן גְּזֵרָה מִשּׁוּם שְׁאֵלָה – שיבוא להשאיל את בהמתו לגוי, ויעשה בה הגוי מלאכתו בשבת, וכן גְּזֵרָה מִשּׁוּם נַסְיוֹנִי – ניסוי, ומבארת הגמרא מהו הניסוי שאנו חוששים לו, דְּזִימְנִין דְמַזְבִּין לָהּ נִיהֲלֵיהּ – שלפעמים עשוי להיות שימכור הישראל את בהמתו לגוי סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה דְּמַעֲלֵי שַׁבָּתָא – של ערב שבת, וְאָמַר לֵיהּ הקונה הגוי למוכר הישראל תָּא נַסְיָיה נִיהָלִי – בא ותנסה אותה עבורי, האם היא הולכת כראוי כשהיא טעונה משא, וְשָׁמְעָה לֵיהּ לְקָלֵיהּ – ומתוך הדברים תשמע הבהמה את קולו של הישראל בעליה, וְכיון שהיא מכירה את קולו אַזְלָא מְחֲמָתֵיהּ – תלך הבהמה מחמתו, וְנִיחָא לֵיהּ דְתֵּיזִיל – ונח לו לישראל דבר זה שהיא הולכת, כיון שבכך רואה הקונה הגוי שהיא הולכת כראוי, וַהֲוָה לֵיהּ – ונמצא אותו אדם כִּמְחַמֵּר אַחַר בְּהֶמְתּוֹ בְּשַׁבָּת, שזהו איסור תורה, להלך אחר בהמתו כשהיא טעונה משא ברשות הרבים.
רַב אָחָא, שָׁרָא לִזְבוּנֵי חַמְרָא אַגַּב סַפְסִירָא – התיר למכור חמור לגוי, כאשר המכירה נעשית על ידי ספסר, שליח של הישראל בעל החמור, ואָמַר בביאור טעמו, אִי מִשּׁוּם נִסְיוֹנִי – אם טעם האיסור הוא מחמת חשש שינסנו וישמע את קולו של הישראל, הָא לֹא יָדְעָה לֵיהּ לְקָלֵיהּ דְּאָזְלָא מְחֲמָתֵיהּ – הרי אין החמור מכיר את קולו של הספסר, שמחמת כן ילך מחמתו, ואִי מִשּׁוּם שְׁאֵלָה ואִי מִשּׁוּם שְׂכִירוּת, חשש זה אינו שייך באופן זה, דסַפְסִירָא, כֵּיוָן דִּלְפִי שְׁעָתֵיהּ הוּא דְמַזְבִּין – כיון שאינו קונה את הבהמות כדי שישארו אצלו, אלא חוזר ומוכרו מיד, לֹא מוֹשִׁיל וְלֹא מוֹגַר – אינו משאילו ואינו משכירו. וְעוֹד, חַיִישׁ – חושש הספסר דִּילְמָא נִיגְלוּ מוּמָא – שמא יתגלו מומים שיש בבהמות שהוא רוצה למכור, וּמִשּׁוּם הָכִין – ומחמת כן לֹא מוֹשִׁיל וְלֹא מוֹגַר – אינו משאילו אינו משכיר את בהמותיו.
