משנה ה: הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין. תּוֹדָה מִן הַחֻלִּין וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר, יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין. תּוֹדָה מִן הַמַּעֲשֵׂר וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין, יָבִיא. (הַתּוֹדָה) הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר, יָבִיא. וְלֹא יָבִיא מֵחִטֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אֶלָּא מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי:
משנה ה: שתי המשניות הבאות מבארות את דינו של המביא קרבן תודה, האם יכול להביא את הבהמה או את הלחמים שלה ממעות מעשר שני: אדם הָאוֹמֵר 'הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה', יָבִיא הִיא [-את בהמת התודה עצמה], וְאת לַחְמָהּ, מִן הַחֻלִּין, ולא ממעות מעשר שני, כיון שלאחר שחייב את עצמו בנדר להביא קרבן תודה, התחייב גם בלחמי התודה, וצריך להביאם ממעות חולין שלו, ואינו רשאי לפטור את עצמו מחיובים אלו במעות מעשר שני. וכן אם אמר הרי עלי תּוֹדָה מִן הַחֻלִּין וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר, אף שאמר שיביא את הלחם ממעות מעשר שני, אין דבריו מועילים, אלא יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין, והטעם לכך, כיון שמיד כשקיבל על עצמו להביא תודה מן החולין התחייב גם להביא את לחמי התודה, ואינו צריך כלל לפרש זאת, שהרי התודה באה עם לחמים, וכיון שחל עליו חיוב זה, כלול בכך שיביאם דוקא ממעות חולין, ומה שהוסיף אחר כך שיביא את לחמה מן המעשר, אין בכך כל צורך וממילא אין דבריו חלים, אלא נשאר עליו חיובו הראשון, להביא את התודה ואת לחמה ממעות חולין שלו. אך אם אמר הרי עלי תּוֹדָה מִן הַמַּעֲשֵׂר וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין, יָבִיא כפי שאמר, וכן אם אמר הַתּוֹדָה הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר, יָבִיא כפי שאמר, כיון שבאופנים אלו אמר מתחילה שחיובו לא יהיה להביא קרבנות אלו או לחמיהם ממעות חולין שלו, אלא ממעות מעשר שני, וחל חיובו כפי שאמר. וְאמנם, אף באופנים אלו שהתחייבותו היתה להביאם ממעות מעשר שני, לֹא יָבִיא את לחמי התודה מֵחִטֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי עצמם, אֶלָּא מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, והטעם לכך, כיון שלגבי הזבח עצמו בודאי צריך הוא להביאו ממעות מעשר שני, שהרי אין בהמה קדושה מצד עצמה במעות מעשר שני, אלא רק על ידי שיקנה אותה במעות מעשר שני, וכך לגבי לחמי התודה, אינו מביאם מחיטי מעשר שני עצמם, אלא מחיטים שנקנו במעות מעשר שני.
