הָא דְּתַנְיָא – דין זה ששנינו בברייתא, שהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, מִנַּיִין שֶׁאִם אוֹמְרִין לוֹ לָאָדָם 'עֲבוֹד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְאַל תֵּהָרֵג', ואם לא יעבוד יהרג, שֶׁיַּעֲבוֹד וְאַל יֵהָרֵג, תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא יח ה) ' וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶן', ויש לדרוש 'וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶן', ולכן אין אדם צריך למסור נפשו להריגה על שום מצוה, לֵיתָא – אין הלכה כרבי ישמעאל בענין זה, דְקָיְמָא לָן – כיון שאנו פוסקים בזה הלכה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר, שכך יש לדרוש את הפסוק (דברים ו ה) 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ', אִם נֶאֱמַר 'בְּכָל נַפְשְׁךָ' לָמָּה נֶאֱמַר 'בְּכָל מְאֹדֶךָ', וְאִם נֶאֱמַר 'בְּכָל מְאֹדֶךָ' לָמָּה נֶאֱמַר 'בְּכָל נַפְשְׁךָ', והרי אחד מהם קשה יותר לאדם, ודי שתכתוב התורה את הדבר הקשה יותר, אלא בא הכתוב ללמד, שאִם יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁמָּמוֹנוֹ חָבִיב עָלָיו יותר מִגּוּפוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר 'בְּכָל מְאֹדֶךָ', והיינו בכל ממונך, וְאִם יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁגּוּפוֹ חָבִיב עָלָיו יותר מִמָּמוֹנוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר 'בְּכָל נַפְשְׁךָ', והיינו שעל מצוות אהבת ה' צריך האדם למסור את נפשו, ולכן אפילו במקום פיקוח נפש אסור לעבוד עבודה זרה, וּכְבָר בָּרִירְנָא לָהּ לְהָא מִילְּתָא – וכבר ביררנו דין זה במסכת סנהדרין בְּפֶרֶק בֶּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה.
גַּרְסִינָן בִּפְסָחִים בְּפֶרֶק כָּל שָׁעָה (כה.), אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בַּכֹּל מִתְרַפְּאִין – מותר לחולה להתרפא בכל דבר, ואפילו בדברים האסורים בהנאה, חוּץ מֵעֲצֵי אֲשֵׁרָה. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמִי – באיזה אופן נאמרו כללים אלו, אִי דְּאִיכָּא סַכָּנָה – אם בחולה שיש בו סכנה, אֲפִילוּ בַּעֲצֵי אֲשֵׁרָה נַמִּי מותר להתרפא. וְאִי דְּלֵיכָּא סַכָּנָה – ואם מדובר בחולה שאין בו סכנה, אֲפִילוּ בְּכָל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה נַמִּי לֹא. מבארת הגמרא, לְעוֹלָם דְּאִיכָּא סַכָּנָה – מדובר בחולה שיש בו סכנה, ולכן מותר לו להתרפא בכל האיסורים שבתורה, וַאֲפִילוּ הֲכִי – ואף על פי כן בַּעֲצֵי אֲשֵׁרָה לֹא, כיון שאיסור עבודה זרה חמור יותר, דְּתַנְיָא בברייתא [והיא הברייתא שהובאה לעיל], רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם נֶאֱמַר בְּכָל נַפְשְׁךָ לָמָּה נֶאֱמַר בְּכָל מְאֹדֶךָ וְכוּ', וכיון שציותה התורה למסור את הנפש על איסור עבודה זרה, אף אסור להתרפא בה.
כִּי אָתָא – כאשר בא רַבִּין מארץ ישראל לבבל, אָמַר בשם רַבִּי יוֹחָנָן, בַּכֹּל מִתְרַפְּאִין, חוּץ מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְגִילּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. ומבארת הגמרא מהיכן נלמדים שלשה מצוות אלו, שצריך האדם למסור נפשו כדי לא לעבור עליהם, עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, הָא דְּאַמָרָן – כפי שאמרנו לעיל, בברייתא של רבי אליעזר, שנלמד הדבר מהפסוק 'ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך'. גִילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, דְּתַנְיָא בברייתא, רַבִּי אוֹמֵר, נאמר בפסוק 'וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ, וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ. וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לַנַּעֲרָה חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ וְגוֹ' כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה', ולכאורה קשה, וְכִי מַה עִנְיַן רוֹצֵחַ אֵצֶל נַעֲרָה מְאוֹרָסָה, אֶלָּא הֲרֵי זֶה בָּא לְלַמֵּד וְנִמְצָא לָמֵד, כלומר, דין רוצח מלמד לדין נערה המאורסה, מַקִּישׁ הכתוב נַעֲרָה מְאוֹרָסָה לְרוֹצֵחַ, מַה רוֹצֵחַ, אם אומרים לאדם שירצח את חבירו ואם לא יעשה כן יהרגוהו, יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבוֹר, אַף נַעֲרָה מְאוֹרָסָה יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבוֹר [ורוצח 'נמצא למד' מנערה המאורסה, שכשם שהרודף אחר נערה המאורסה מותר להורגו כדי להצילה, שנאמר 'ואין מושיע לה', כך הרודף אחר חבירו להורגו מותר להרוג את הרודף כדי להציל את הנרדף]. מוסיפה הגמרא ומבררת, וְרוֹצֵחַ גּוּפֵיהּ מְנָא לָן – מנין נלמד דין רוצח עצמו, שעל האדם למסור עצמו להריגה ולא לרצוח את חבירו, ומבארת, סְבָרָא הוּא – יש ללמוד כן מסברא, ומביאה הגמרא מעשה בענין סברא זו, כִּי הַהוּא דְּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – וכמו אותו אדם שהגיע לפני רבא ואָמַר לֵיהּ, מָרֵי דוּרָאֵי אָמַר לִי – אדון העיר אמר לי, זִיל קַטְלֵיהּ לִפְלַנְיָא – לך והרוג אדם פלוני, שהוא יהודי, וְאִי לֹא תעשה כן, קָטִילְנָא לְךָ – אהרוג אותך, ושאל את רבא האם רשאי הוא להרוג את אותו אדם, כדי להינצל בעצמו ממיתה. אָמַר לֵיהּ רבא, [לִיקְטְלָךְ – מוטב שיהרוג אותך הגוי, וְלֹא תִּיקְטוֹל – ולא תהרוג אתה אדם מישראל], וביאר לו רבא את טעמו, מַאי חָזִית דְּדָמָא דִּידָךְ סוּמָק טְפֵי – וכי מה ראית לומר שדמך אדום יותר מדמו של חברך, דִּלְמָא דָמָא דְּחַבְרָךְ סוּמָק טְפֵי – שמא דמו של חברך אדום יותר, וכוונתו לומר, מנין לך שדמך חביב לפני ה' יותר, וכיון שבין כך תאבד נפש מישראל, מוטב שתאבד נפש ללא עבירה.
מביאה הגמרא מעשה בענין רפואה מאיסורי הנאה: מַר בַּר רַב אַשִׁי, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרָבִינָא – מצא את רבינא, דְּקָא שָׁאִיף לָהּ לְבַרְתֵיהּ בְּגּוּהַרְקֵי דְּעָרְלָה – שהיה מושח את בתו בשמן של זיתי בוסר קטנים של ערלה, לרפאותה, ופירות ערלה הרי אסורים בהנאה. אָמַר לֵיהּ מר בר רב אשי, אֵימוּר דְּאָמוּר רַבָּנָן – מה שאמרו חכמים 'בכל מתרפאים', היינו בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה, אבל שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה, אלא בחולי סתם, מִי אָמוּר – וכי אמרו חכמים שהדבר מותר, וכיצד אתה מרפא את בתך באיסורי הנאה. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבינא, הַאי אִישְׁתָּא צְמִירְתָא – מחלה זו של קדחת שיש לבתי, כִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה דַּמְיָא – הרי זו כמחלה שיש בה סכנת נפשות, ולכן הדבר מותר.
לשון אחרת במעשה זה: וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי דהָכִי קָאָמַר לֵיהּ – ויש אומרים שכך אמר לו, מִידִי דֶּרֶךְ הֲנָאָתָן קָא עֲבִידְנָא – וכי משתמש אני בפירות אלו דרך הנאתן, והרי הדרך להשתמש בשמן זית הוא רק לאחר שהבשילו הזיתים, ואז מוציאים מהם את השמן, ואילו אני משתמש בהם כשהם בוסר, והפסולת מעורבת בשמנם, וכיון שאין זו הדרך הרגילה ליהנות מזיתים, אין הדבר אסור מן התורה אלא רק מדרבנן, ובמקום חולי, אף שאין בו סכנה, לא אסרו זאת חכמים.
אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, הֲנָאָה הַבָּאָה לוֹ לָאָדָם בְּעַל כָּרְחוֹ, כגון שהגיע האדם למקום שיש בו ריח של עבודה זרה, אך לא בא לשם כדי להריח את אותו ריח אלא לצורך אחר, ומתוך כך הוא מריח בעל כרחו את אותו ריח, אַבַּיֵּי אָמַר, מוּתֶּרֶת. רָבָא אָמַר, אֲסוּרָה. ומבארת הגמרא באיזה אופן נחלקו, אֶפְשָׁר – אם יש לו אפשרות להתרחק מאותו מקום באופן שלא יריח, וְקָא מִיכַוֵין – והוא מתכוון ליהנות מהריח, או אפילו אם לֹא אֶפְשָׁר – אינו יכול להתרחק, וְקָא מִיכַוֵין – אך הוא מתכוון להנות, כּוּלֵּי עָלְמָא לֹא פְּלִיגֵי דַּאֲסִיר – לדברי הכל הדבר אסור. לֹא אֶפְשָׁר – אם אין לו אפשרות להתרחק, וְלֹא קָא מִיכַוֵין – ואינו מתכוון ליהנות מהריח, כּוּלֵּי עָלְמָא לֹא פְּלִיגֵי דְּשָׁרֵי – לדברי הכל הדבר מותר. כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקתם של אביי ורבא היא באופן דְּאֶפְשָׁר לו להתרחק באופן שלא יריח, וְלֹא קָא מִיכַוֵין – אך אינו מתכוון להנות מאותו ריח, לאביי מותר ולרבא אסור.
מביאה הגמרא לשון אחרת במחלוקת זו: אִיכָּא דְּאָמְרֵי – ויש אומרים, אֶפְשָׁר וְלֹא קָא מִיכַוֵין, הַיְינוּ פְּלוּגְתָא – זו היא מחלוקתם דְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר דָּבָר שֶּׁאֵין מִתְכַּוֵין אָסוּר, אף כאן הדבר אָסוּר, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר דָּבָר שֶּׁאֵין מִתְכַּוֵין מֻתָּר, הרי זה מֻתָּר. כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקתם של אביי ורבא היא באופן דְּלֹא אֶפְשָׁר לו ללכת למקום אחר, וְקָא מִיכַוֵין ליהנות מהריח, אַבַּיֵּי אָמַר, מֻתָּר. וְרָבָא אָמַר, אָסוּר. וְהִלְכְתָא כְּרָבָא.
