פרק ח, משנה א: כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד, בָּאִים מִן הָאָרֶץ וּמִחוּצָה לָאָרֶץ, מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הַיָּשָׁן, חוּץ מִן הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שֶׁאֵינָן בָּאִים אֶלָּא מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הָאָרֶץ. וְכֻלָּן אֵינָן בָּאִים אֶלָּא מִן הַמֻּבְחָר. וְאֵיזֶהוּ מֻבְחָר, מִכְמָס וּמְזוֹנִיחָה, אַלְפָא לַסֹּלֶת. שְׁנִיָּה לָהֶם, חֲפָרַיִם בַּבִּקְעָה. כָּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְשֵׁרוֹת, אֶלָּא מִכָּאן הָיוּ מְבִיאִים:
פרק ח, משנה א: כָּל קָרְבְּנוֹת המנחות של הַצִּבּוּר וְשל הַיָּחִיד, בָּאִים מִן הָאָרֶץ וּמִחוּצָה לָאָרֶץ – בין מהתבואה הגדלה בארץ ישראל ובין מהתבואה הגדילה בחוץ לארץ, בין מִן הֶחָדָשׁ – מהתבואה החדשה, של שנה זו, וּבין מִן הַיָּשָׁן – מהתבואה הישנה, של שנים קודמות, חוּץ מִן מנחת הָעֹמֶר הקרבה בט"ז בניסן, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם הקרבים בשבועות, שֶׁאֵינָן בָּאִים אֶלָּא מִן הֶחָדָשׁ – מהתבואה של שנה זו, וּמִן הָאָרֶץ – מהתבואה של ארץ ישראל בלבד, שנאמר לגבי מנחת העומר (ויקרא כג ט-י) 'וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה", ללמד שבאה מן החדש, ונאמר 'כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ', ללמד שבאה מהארץ. ונאמר לגבי שתי הלחם (שמות לד כב) 'וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים', ולשון 'בכורי' מלמדת שבאה המנחה מהתבואה החדשה, ונאמר עוד (ויקרא כג יז) 'מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה', ללמד שבאה מן הארץ.
וְכֻלָּן – כל המנחות, אף שמותר להביאם מכל מקום, אֵינָן בָּאִים לכתחילה אֶלָּא מִן הַמֻּבְחָר – מהמקומות שגדלה בהם תבואה משובחת ביותר. ומבארת המשנה, וְאֵיזֶהוּ מֻבְחָר, אותם מקומות ששמם מִכְמָס וּמְזוֹנִיחָה, אַלְפָא לַסֹּלֶת – הם הראשונים להבאת הסולת, כמו האות אל"ף שהיא ראשונה לאותיות. שְׁנִיָּה לָהֶם בחשיבות, התבואה הבאה ממקום ששמו חֲפָרַיִם, בַּבִּקְעָה. כָּל הָאֲרָצוֹת של ארץ ישראל [שהן ארץ יהודה, עבר הירדן וארץ הגליל], הָיוּ כְשֵׁרוֹת, אֶלָּא מִכָּאן הָיוּ מְבִיאִים, כיון שתבואה זו היא המובחרת ביותר.
