פרק ז, משנה א: הַתּוֹדָה הָיְתָה בָאָה חָמֵשׁ סְאִין יְרוּשַׁלְמִיּוֹת, שֶׁהֵן שֵׁשׁ מִדְבָּרִיּוֹת, שְׁתֵּי אֵיפוֹת, וְהָאֵיפָה שָׁלשׁ סְאִין, עֶשְׂרִים עִשָּׂרוֹן, עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ וַעֲשָׂרָה לַמַצָּה. עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ, עִשָּׂרוֹן לְחַלָה. וַעֲשָׂרָה לַמַּצָּה, וּבַמַּצָּה שְׁלשָׁה מִינִין, חַלוֹת וּרְקִיקִין וּרְבוּכָה, נִמְצְאוּ שְׁלשָׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וּשְׁלִישׁ לְכָל מִין, שָׁלשׁ חַלוֹת לְעִשָּׂרוֹן. בְּמִדָּה יְרוּשַׁלְמִית הָיוּ שְׁלשִׁים קַבּ, חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֶחָמֵץ, וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַמַּצָּה. חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֶחָמֵץ, קַב וָחֵצִי לְחַלָּה. וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַמַּצָּה, וְהַמַּצָּה שְׁלשָׁה מִינִין, חַלּוֹת וּרְקִיקִים וּרְבוּכָה, נִמְצְאוּ חֲמֵשֶׁת קַבִּים לְכָל מִין, שְׁתֵּי חַלּוֹת לְקָב:
פרק ז, משנה א: נאמר בתורה לגבי המקריב קרבן תודה (ויקרא ז יב-יד) 'אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן. עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו. וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַה' לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה'. ומפסוקים אלו לומדים שיחד עם קרבן התודה יש להביא ארבעים לחמים, עשרה עשויים חמץ ושלשים עשויים מצה [עשרה חלות, עשרה מצות בלולות בשמן, ועשרה רבוכות]. משנתנו מבארת את כמות הסולת שממנה יש להביא את לחמי התודה: הַתּוֹדָה – לחמי קרבן התודה, הָיְתָה בָאָה חָמֵשׁ סְאִין יְרוּשַׁלְמִיּוֹת – שהיו נהוגות בירושלים, שֶׁהֵן שֵׁשׁ סאין מִדְבָּרִיּוֹת – שהיו נוהגות במדבר, בזמן משה רבינו, כיון שבזמן שבאו לירושלים הוסיפו על שיעור ה'איפה' שישית, ונמצא שֶׁשֵּׁשׁ סאים מדבריות הן חמש סאים ירושלמיות. מבארת עתה המשנה את חשבון הכנת החלות לפי המידות המדבריות, אותם לחמי תודה עשויים משְׁתֵּי אֵיפוֹת, וְהָאֵיפָה היא שָׁלשׁ סְאִין, שהם עֶשְׂרִים עִשָּׂרוֹן ['עשרון' הוא עשירית האיפה, ובשתי איפות יש עשרים עשרון], עֲשָׂרָה עשרונים לֶחָמֵץ, וַעֲשָׂרָה עשרונים לַמַצָּה. ומפרטת המשנה, עֲשָׂרָה עשרונים לֶחָמֵץ, וכיון שלחמי החמץ באים עשרה בלבד, נמצא שיעור עִשָּׂרוֹן לְחַלָה. וַעֲשָׂרָה עשרונים לִשלשים לחמי המַּצָּה, וּבַמַּצָּה שְׁלשָׁה מִינִין של עשרה עשרה לחמים, חַלוֹת וּרְקִיקִין וּרְבוּכָה, וכיון ששלשים לחמי המצה נעשים מעשרה עשרונים, נִמְצְאוּ שְׁלשָׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וּשְׁלִישׁ לְכָל מִין של עשרה לחמים, שָׁלשׁ חַלוֹת לְעִשָּׂרוֹן.
עתה מביאה המשנה את חשבון הכנת לחמי התודה לפי המידה הירושלמית, שלא היו מחשבים אותה לפי עשרונות אלא לפי קבין: בְּמִדָּה יְרוּשַׁלְמִית הָיוּ חמש סאין, שהם שְׁלשִׁים קַב, חֲמִשָּׁה עָשָׂר קבין לְעשרת לחמי החָמֵץ, וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר קבין לְשלשים לחמי המַּצָּה. ואותן חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֶחָמֵץ, נעשים קַב וָחֵצִי לְחַלָּה, שהרי לחמי החמץ באים עשרה בלבד. וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר קבין לַמַּצָּה, וְהַמַּצָּה באה שְׁלשָׁה מִינִין, חַלּוֹת וּרְקִיקִים וּרְבוּכָה, ומאותם חמשה עשר קבין נִמְצְאוּ חֲמֵשֶׁת קַבִּים לְכָל מִין, חמשה קבין לכל עשר חלות, שְׁתֵּי חַלּוֹת לְקָב:
