(יד) וַֽיַּעֲבֹ֞ר בְּכָל־שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָבֵ֛לָה וּבֵ֥ית מַֽעֲכָ֖ה וְכָל־הַבֵּרִ֑ים וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ וַיָּבֹ֖אוּ אַף־אַֽחֲרָֽיו׃ (טו) וַיָּבֹ֜אוּ וַיָּצֻ֣רוּ עָלָ֗יו בְּאָבֵ֨לָה֙ בֵּ֣ית הַֽמַּעֲכָ֔ה וַיִּשְׁפְּכ֤וּ סֹֽלְלָה֙ אֶל־הָעִ֔יר וַֽתַּעֲמֹ֖ד בַּחֵ֑ל וְכָל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אֶת־יוֹאָ֔ב מַשְׁחִיתִ֖ם לְהַפִּ֥יל הַֽחוֹמָֽה׃ (טז) וַתִּקְרָ֛א אִשָּׁ֥ה חֲכָמָ֖ה מִן־הָעִ֑יר שִׁמְע֤וּ שִׁמְעוּ֙ אִמְרוּ־נָ֣א אֶל־יוֹאָ֔ב קְרַ֣ב עַד־הֵ֔נָּה וַֽאֲדַבְּרָ֖ה אֵלֶֽיךָ׃ (יז) וַיִּקְרַ֣ב אֵלֶ֔יהָ וַתֹּ֧אמֶר הָֽאִשָּׁ֛ה הַֽאַתָּ֥ה יוֹאָ֖ב וַיֹּ֣אמֶר אָ֑נִי וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ שְׁמַע֙ דִּבְרֵ֣י אֲמָתֶ֔ךָ וַיֹּ֖אמֶר שֹׁמֵ֥עַ אָנֹֽכִי׃ (יח) וַתֹּ֖אמֶר לֵאמֹ֑ר דַּבֵּ֨ר יְדַבְּר֤וּ בָרִֽאשֹׁנָה֙ לֵאמֹ֔ר שָׁא֧וֹל יְשָֽׁאֲל֛וּ בְּאָבֵ֖ל וְכֵ֥ן הֵתַֽמּוּ׃ (יט) אָֽנֹכִ֕י שְׁלֻמֵ֖י אֱמוּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אַתָּ֣ה מְבַקֵּ֗שׁ לְהָמִ֨ית עִ֤יר וְאֵם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל לָ֥מָּה תְבַלַּ֖ע נַֽחֲלַ֥ת הֽ'׃ (כ) וַיַּ֥עַן יוֹאָ֖ב וַיֹּאמַ֑ר חָלִ֤ילָה חָלִ֨ילָה֙ לִ֔י אִם־אֲבַלַּ֖ע וְאִם־אַשְׁחִֽית׃ (כא) לֹא־כֵ֣ן הַדָּבָ֗ר כִּ֡י אִישׁ֩ מֵהַ֨ר אֶפְרַ֜יִם שֶׁ֧בַע בֶּן־בִּכְרִ֣י שְׁמ֗וֹ נָשָׂ֤א יָדוֹ֙ בַּמֶּ֣לֶךְ בְּדָוִ֔ד תְּנֽוּ־אֹת֣וֹ לְבַדּ֔וֹ וְאֵֽלְכָ֖ה מֵעַ֣ל הָעִ֑יר וַתֹּ֤אמֶר הָֽאִשָּׁה֙ אֶל־יוֹאָ֔ב הִנֵּ֥ה רֹאשׁ֛וֹ מֻשְׁלָ֥ךְ אֵלֶ֖יךָ בְּעַ֥ד הַֽחוֹמָֽה׃ (כב) וַתָּבוֹא֩ הָֽאִשָּׁ֨ה אֶל־כָּל־הָעָ֜ם בְּחָכְמָתָ֗הּ וַֽיִּכְרְת֞וּ אֶת־רֹ֨אשׁ שֶׁ֤בַע בֶּן־בִּכְרִי֙ וַיַּשְׁלִ֣כוּ אֶל־יוֹאָ֔ב וַיִּתְקַע֙ בַּשֹּׁפָ֔ר וַיָּפֻ֥צוּ מֵֽעַל־הָעִ֖יר אִ֣ישׁ לְאֹֽהָלָ֑יו וְיוֹאָ֛ב שָׁ֥ב יְרֽוּשָׁלִַ֖ם אֶל־הַמֶּֽלֶךְ׃ (כג) וְיוֹאָ֕ב אֶ֥ל כָּל־הַצָּבָ֖א יִשְׂרָאֵ֑ל וּבְנָיָה֙ בֶּן־יְה֣וֹיָדָ֔ע עַל־הַכְּרֵתִ֖י וְעַל־הַפְּלֵתִֽי׃ (כד) וַֽאֲדֹרָ֖ם עַל־הַמַּ֑ס וִיהֽוֹשָׁפָ֥ט בֶּן־אֲחִיל֖וּד הַמַּזְכִּֽיר׃ (כה) וּשְׁוָ֖א סֹפֵ֑ר וְצָד֥וֹק וְאֶבְיָתָ֖ר כֹּֽהֲנִֽים׃ (כו) וְגַ֗ם עִירָא֙ הַיָּ֣אִרִ֔י הָיָ֥ה כֹהֵ֖ן לְדָוִֽד׃
֍ ֍ ֍
(יד) וַיַּעֲבֹר שבע בן בכרי בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, למשוך את לב העם אחריו, והגיע עד המקומות אָבֵלָה, וּבֵית מַעֲכָה, וְכָל הַבֵּרִים, וַיִּקָּהֲלוּ ישראל וַיָּבֹאוּ אַף אַחֲרָיו, כפי שהלכו אחרי אבשלום.
(טו) וַיָּבֹאוּ יואב וכל אנשיו, וַיָּצֻרוּ עָלָיו – הטילו עליו מצור בְּאָבֵלָה בֵּית הַמַּעֲכָה, וַיִּשְׁפְּכוּ סֹלְלָה – ערימת עפר גבוהה אֶל מול הָעִיר, כדי להלחם בה, וַתַּעֲמֹד העיר בַּחֵל – על ידי החומה הנמוכה העומדת לפני החומה הגבוהה, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אֶת יוֹאָב מַשְׁחִיתִם – החלו להשחית כדי לְהַפִּיל את הַחוֹמָה.
(טז) וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן הָעִיר, שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ, אִמְרוּ נָא אֶל יוֹאָב קְרַב עַד הֵנָּה וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ.
(יז) וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ יואב, וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, הַאַתָּה יוֹאָב. וַיֹּאמֶר, אָנִי. וַתֹּאמֶר לוֹ, שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ. וַיֹּאמֶר, שֹׁמֵעַ אָנֹכִי.
(יח) וַתֹּאמֶר לֵאמֹר, דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשֹׁנָה לֵאמֹר שָׁאוֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל – בעיר אבל שואלים האנשים, הרי כשבאים להלחם עם העיר ראוי שידברו עמהם ויאמרו להם בראשונה על מה המלחמה, וְכֵן הֵתַמּוּ – וכך סיימו בעיר אבל את שאלתם, כי אין משיב להם דבר, ואינם יודעים על מה נלחם בהם יואב.
(יט) והרי אין דרך להלחם בעיר של יהודים אלא אם כן מרדו במלך, או שמרדו בה', והרי אָנֹכִי – אנו, יושבי העיר, שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל – שלמים למלכנו ונאמנים לאלוקינו, ואַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל, לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת ה', יהודים המאמינים באלוקיהם.
(כ) וַיַּעַן יוֹאָב וַיֹּאמַר, חָלִילָה חָלִילָה לִי, אִם אֲבַלַּע וְאִם אַשְׁחִית.
(כא) אך לֹא כֵן הַדָּבָר, כאשר אמרת, שאתם שלמים עם המלך, שהרי עמכם מסתתר ראש המורדים במלך, כִּי אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם, שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ, נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד, שהוא צדיק ומושל בדבר ה', ואם כן אינכם שלמים עם המלך ואינכם נאמנים לה'. ואם רצונכם להוכיח שאתם אכן שלמים ונאמנים לה' ולמלך, תְּנוּ לנו אֹתוֹ לְבַדּוֹ, וְאֵלְכָה מֵעַל הָעִיר. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל יוֹאָב, הִנֵּה עוד מעט רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ בְּעַד הַחוֹמָה.
(כב) וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל כָּל הָעָם אשר בתוך העיר בְּחָכְמָתָהּ, וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי, וַיַּשְׁלִכוּ אֶל יוֹאָב. וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר, וַיָּפֻצוּ מֵעַל הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו. וְיוֹאָב שָׁב יְרוּשָׁלִַם אֶל הַמֶּלֶךְ.
(כג) והגם שדוד רצה להעביר את יואב מתפקידו כשר הצבא, ולאחר שנהרג עמשא רצה דוד למנות את בניה בן יהוידע, מכל מקום לאחר שהצליח יואב לדכא את המרד על ידי הריגת שבע בן בכרי, היה לב ישראל נוטה אחריו, ולא יכל דוד להסירו, ולכן, וְיוֹאָב נשאר ממונה אֶל כָּל הַצָּבָא יִשְׂרָאֵל – כיון שישראל חפצו בו. וּבְנָיָה בֶּן יְהוֹיָדָע נשאר ממונה כמקודם עַל הַכְּרֵתִי וְעַל הַפְּלֵתִי, ולא יכל דוד למנותו על כל הצבא.
(כד) וַאֲדֹרָם עַל הַמַּס, כי לאחר שמרדו ישראל בדוד, הטיל עליהם מיסים, ומינה את אדורם על גביית המס. וִיהוֹשָׁפָט בֶּן אֲחִילוּד הַמַּזְכִּיר, כי אבשלום העליל שאין המלך עושה משפט כראוי, והיו שרצו להעביר את המזכיר מתפקידו, לכן חוזר הכתוב לומר שיהושפט בן אחילוד נשאר בתפקידו כמזכיר.
(כה) וּשְׁוָא סֹפֵר, וְצָדוֹק וְאֶבְיָתָר כֹּהֲנִים.
(כו) וְגַם עִירָא הַיָּאִרִי הָיָה כֹהֵן לְדָוִד [ואמנם לעיל (ח יח) נאמר ש'בני דוד כהנים היו', לאחר שראה דוד שבניו מורדים בו, והיה בליבו להמליך את שלמה, הסירם משררתם, ומינה את עירא היאירי, שהיה רבו].
