(א) וַיְהִ֣י רָעָב֩ בִּימֵ֨י דָוִ֜ד שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים שָׁנָה֙ אַֽחֲרֵ֣י שָׁנָ֔ה וַיְבַקֵּ֥שׁ דָּוִ֖ד אֶת־פְּנֵ֣י ה֑' וַיֹּ֣אמֶר ה֗' אֶל־שָׁאוּל֙ וְאֶל־בֵּ֣ית הַדָּמִ֔ים עַל־אֲשֶׁר־הֵמִ֖ית אֶת־הַגִּבְעֹנִֽים׃ (ב) וַיִּקְרָ֥א הַמֶּ֛לֶךְ לַגִּבְעֹנִ֖ים וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֑ם וְהַגִּבְעֹנִ֞ים לֹ֣א מִבְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֣ל הֵ֗מָּה כִּ֚י אִם־מִיֶּ֣תֶר הָֽאֱמֹרִ֔י וּבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ נִשְׁבְּע֣וּ לָהֶ֔ם וַיְבַקֵּ֤שׁ שָׁאוּל֙ לְהַכֹּתָ֔ם בְּקַנֹּאת֥וֹ לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל וִֽיהוּדָֽה׃ (ג) וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־הַגִּבְעֹנִ֔ים מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂ֖ה לָכֶ֑ם וּבַמָּ֣ה אֲכַפֵּ֔ר וּבָֽרְכ֖וּ אֶת־נַֽחֲלַ֥ת הֽ'׃ (ד) וַיֹּ֧אמְרוּ ל֣וֹ הַגִּבְעֹנִ֗ים אֵֽין־לָ֜נוּ כֶּ֤סֶף וְזָהָב֙ עִם־שָׁא֣וּל וְעִם־בֵּית֔וֹ וְאֵֽין־לָ֥נוּ אִ֖ישׁ לְהָמִ֣ית בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיֹּ֛אמֶר מָֽה־אַתֶּ֥ם אֹֽמְרִ֖ים אֶֽעֱשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃ (ה) וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ הָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר כִּלָּ֔נוּ וַֽאֲשֶׁ֖ר דִּמָּה־לָ֑נוּ נִשְׁמַ֕דְנוּ מֵֽהִתְיַצֵּ֖ב בְּכָל־גְּבֻ֥ל יִשְׂרָאֵֽל׃ (ו) יֻתַּן־לָ֜נוּ שִׁבְעָ֤ה אֲנָשִׁים֙ מִבָּנָ֔יו וְהוֹקַֽעֲנוּם֙ לַֽה֔' בְּגִבְעַ֥ת שָׁא֖וּל בְּחִ֣יר ה֑' וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ אֲנִ֥י אֶתֵּֽן׃
֍ ֍ ֍
(א) וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים, שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה. וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי ה', לשאול מדוע נענשו בעונש זה של רעב, וַיֹּאמֶר ה', אֶל שָׁאוּל – מחמת שאול המלך, וְאֶל בֵּית הַדָּמִים – מחמת משפחת שאול ועוזריו, עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים, כי כאשר חשד שאול בכהני נוב שהם מסייעים לדוד ומורדים במלכותו, וציוה להרוג את כל כהני נוב, היו שם גם הגבעונים [והם האומה שבאה במירמה בזמן יהושע בן נון ואמרו לו שבאו מארץ רחוקה, וקיבלם יהושע וכרת להם ברית, וגם לאחר שהתגלה שהם מתושבי הארץ לא הפירו את בריתם אלא נתנום למשרתי המשכן, ולכן היו מתגוררים עם הכהנים בנוב], ותחילה המית שאול את אותם גבעונים שהיו בנוב, ואחר כך אנשי ביתו ועוזריו וכל ישראל רדפו גם את יתר הגבעונים שהיו בכל הארץ, כי מחמת הנהגתו של שאול ורדיפתו אותם הותר דמם, ומתו ברעב ובעניות [ואמנם על עיקר החטא של הריגת כהני נוב כבר נענש שאול בכך שנהרג הוא ובניו במלחמה, ועתה בא העונש על הריגת הגבעונים ורדיפתם].
(ב) וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם את אשר נודע לו מה', שמחמת רדיפתם נענשים עתה כל ישראל ברעב שלש שנים, וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה – ועתה התברר שהגבעונים אינם חלק מעם ישראל, כי אם היו מתנהגים כגרי צדק אמיתיים, היה להם להתפייס ולמחול לישראל, כדי שלא ייענשו בסיבתם, והם הראו שאין להם את טבע ישראל להיות רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים, ולא ריחמו על ישראל ולא התביישו מדוד, כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי. ורב ה' את ריב הגבעונים, כי סוף סוף קיבל אותם יהושע וכרת להם ברית וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם, וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם – להרוג את כולם, בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, בחושבו שהם גם כן משתתפים במרידה במלכותו, ובאמת לא היה הדבר כן, וגם לאחר מיתת שאול עדיין היו הגבעונים מופקרים ועשה בהם כל אחד מישראל כרצונו, ולכן היה קצף גדול על ישראל.
(ג) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַגִּבְעֹנִים, מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם בשביל העתיד, וּבַמָּה אֲכַפֵּר על העבר, וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת ה', ויסורו מעלינו העונשים הבאים בגללכם.
(ד) וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים, אֵין לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ, כי הם לא לקחו מאיתנו כסף וזהב, אלא כל אנשי ישראל, שלא הרגום, לקחו מאיתם כסף וזהב, ואם כן את הכסף הם מבקשים מכל ישראל, ולא ממשפחת שאול. וְאֵין לָנוּ אִישׁ לְהָמִית בְּיִשְׂרָאֵל, כי כל אנשי ישראל לא הרגום, אלא רק לקחו מאיתם את ממונם, ולכן אינם מבקשים מהעם עונש נפשות. וַיֹּאמֶר להם דוד, מָה אַתֶּם אֹמְרִים, ואֶעֱשֶׂה לָכֶם.
(ה) וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ, הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ, וַאֲשֶׁר דִּמָּה לָנוּ נִשְׁמַדְנוּ מֵהִתְיַצֵּב בְּכָל גְּבֻל יִשְׂרָאֵל, וזה שאול, אשר רצה לכלותם ולהשמידם מישראל.
(ו) יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו, וְהוֹקַעֲנוּם לַה' – נתלה אותם בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה', ששם יש עדיין את קרוביו ומשפחתו הנמשכים אחר דעתו, ולא ייעשה כן בתורת נקמה, אלא להסיר את המכשול, שלא ימשיכו לרדוף אותם ולהורגם, כי יראה כל העם שהקדוש ברוך הוא תבע את עלבונם והסכים להעניש את משפחת שאול. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, אף שמצד דיני התורה אין לעשות כן, כי לא יומתו בנים בחטא אבותם, וגם אין הורגים יותר מאדם אחד ביום אחד, וגם אסור להשאיר את ההרוגים תלויים יותר מיום אחד, מכל מקום למלך יש רשות לעשות דברים מעין אלו כדי לגדור את פרצות העם במקום שיש צורך בכך, ולכן אֲנִי אֶתֵּן, כי מכח היותי מלך יש לי רשות להעניש ולדון גם בדברים שאינם כדיני התורה, לצורך שעה.
