שנינו במשנה, 'וְאֵין מִסְתַּפְּרִין מֵהֵן בְּכָל מָקוֹם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים וְכוּ' ברשות הרבים מותר, אבל לא בינו לבינו'. תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הַמִּסְתַּפֵּר מִן הַכּוּתִי, רוֹאֶה בַּמַּרְאָה כיצד הגוי מספרו, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. תמהה הגמרא, הֵיכִי דָּמִי – באיזה אופן עוסקת הברייתא, אִי בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, לָמָּה לִי מַרְאָה, והרי אפילו חכמים מתירים להסתפר ברשות הרבים. וְאִי בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, שם אסרו חכמים להסתפר על ידי גוי מחשש שיהרגנו, כִּי רוֹאֶה בַּמַּרְאָה מַאי הֱוֵי – מה התועלת בכך שהוא מביט במראה. מתרצת הגמרא, לְעוֹלָם מדובר בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְכִי [-וכאשר] רוֹאֶה בַּמַּרְאָה, מֵיחְזֵי – נראה הוא בעיני הגוי כְּאָדָם חָשׁוּב, שדרכו להקפיד על מראהו ולכן הוא מתבונן במראה בזמן הוא מסתפר, ויחשוש להורגו.
עוד שנינו בברייתא, וְכוּתִי הַמִּסְתַּפֵּר מִן הַיִּשְׂרָאֵל, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הישראל לִבְּלוֹרִיתוֹ של הגוי, שׁוֹמֵט אֶת יָדוֹ, כיון הגוי מגדל שער בלוריתו לכבוד עבודה זרה, ואסור לישראל לסייעו בכך. מבררת הגמרא, וְכַמָּה – באיזה מרחק מבלוריתו צריך הישראל לשמוט ידו. ומבארת, אָמַר רַב מַלְכַיָּא, אָמַר רַב אָדָא בַּר אַהֲבָה, שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת לְכָל רוּחַ וְרוּחַ.
משנה
המשניות הבאות עוסקות בדיני מאכלים ומשקאות של גויים האסורים באכילה ובשתיה: וְאֵלּוּ דְבָרִים שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֲסוּרִין, וְאִיסּוּרָן אינו רק איסור אכילה אלא גם אִסּוּר הֲנָיָה, הַיַּיִן, ואף על פי שלא ידוע שניסכו הגוי לשם עבודה זרה [שאז היה איסורו איסור תורה] גזרו חכמים על כל יין של גוי שיהא אסור בין בשתיה ובין בהנאה, וְהַחוֹמֶץ שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּתוֹ יַיִן – יין של גוי שהחמיץ, כיון שנאסר בעודו יין, ונשאר באיסורו גם לאחר שהחמיץ [למעט יין שהיה של ישראל והחמיץ ברשות הישראל, ומכרו לגוי כשהוא חומץ, שאינו נאסר בהנאה], וְחֶרֶס הַדְרִיָּינִי – חרס העשוי כדרך שהיו עושים בצבאו של אדריינוס קיסר, כשהיו יוצאים לדרך רחוקה היו עושים חרסים מטיט שנילוש ביין, ולוקחים אותם כחתיכות חרס, וכשהיו רוצים לשתותם לאחר זמן היו נותנים את החרסים במים, והיה הטיט נמס ושוקע, והיין נשאר כשהוא מעורב במים, וְעוֹרוֹת לְבוּבִין – העור שכנגד הלב של הבהמה, שניכר שנחתך העור בחיי הבהמה כנגד הלב, שהיתה דרכם לעשות כן ולהוציא את הלב מגוף הבהמה בעודה חיה, לשם עבודה זרה, ומחמת כן נאסרת כל הבהמה בהנאה, ואף עורה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, יש חילוק בדבר, בִזְמַן שֶׁהַקֶּרַע שֶׁלּוֹ – הקרע שכנגד הלב עָגוֹל, אָסוּר, כיון שכך היתה דרכם לעשות לשם עבודה זרה, אבל אם היה הקרע מָשׁוּךְ, מוּתָּר, שאין עושים לעבודה זרה אלא קרע עגול.
בָּשָׂר הַנִּכְנָס – העומד להכנס לְבֵית עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, ונטלו הישראל קודם שנכנס לבית העבודה זרה, מוּתָּר בהנאה, ואף שהכינו אותו לשם עבודה זרה, כיון שאין 'הזמנה' אוסרת בעבודה זרה. וְבשר הַיּוֹצֵא מבית עבודה זרה, לאחר שהקריבוהו לשם עבודה זרה [אף שלא שחטוהו לשם עבודה זרה], אָסוּר בהנאה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְזִבְחֵי מֵתִים, ככל תקרובת עבודה זרה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
הַהוֹלְכִין לַתַּרְפּוּת – למקום מלוכלך ומבוזה, וזהו כינוי לבית עבודה זרה, אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶם, מחשש שילך להודות לעבודה זרה כשיקנה או ימכור דבר יפה, וְהַבָּאִין מבית עבודה זרה, מֻתָּרִין – מותר למכור או לקנות מהם, ואין חוששים שיחזרו להודות לעבודה זרה.
גמרא
התבאר במשנה שסתם יין של גויים אסור בהנאה, ואף שאין ידוע שנסכוהו לעבודה זרה. ואמנם איסור זה הוא מדרבנן, אך גזרו כן חכמים משום שיין שניסכוהו לעבודה זרה אסור בהנאה מן התורה (תוספות), ומבררת הגמרא מנין נלמד שיין נסך אסור בהנאה מהתורה: מבררת הגמרא, יַיִן שניסכוהו לעבודה זרה, מְנָא לָן – מנין שהוא אסור בהנאה מן התורה. ומבארת, אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהָּ, אָמַר קְרָא – כך נאמר בפסוק (דברים לב לח) 'אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם', ללמד, מַה זֶבַח שנזבח לכבוד עבודה זרה אָסוּר בַּהֲנָאָה, אַף יַיִן שהתנסך לכבוד עבודה זרה אָסוּר בַּהֲנָאָה. ממשיכה הגמרא ומבררת, וְזֶבַח גּוּפֵיהּ מְנָא לָן – מנין שזבח עבודה זרה בעצמו אסור בהנאה, ומבארת, דִּכְתִיב (תהילים קו כח) 'וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים', ללמד, מַה מֵת אָסוּר בהנאה, אַף זֶבַח אָסוּר בהנאה. ממשיכה הגמרא ומבררת, וּמֵת גּוּפֵיהּ מְנָא לָן שהוא אסור בהנאה, ומבארת, אָתְיָא – יש ללמוד דין זה בגזירה שוה של המילים 'שָׁם' 'שָׁם' מֵעֶגְלָה עֲרוּפָה, כְּתִיב הָכָא – נאמר כאן, לגבי מת, (במדבר כ א) 'וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם', וּכְתִיב הָתָם – ונאמר שם, לגבי עגלה ערופה (דברים כא ד) 'וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל', מַה לְהַלָּן, לגבי עגלה ערופה, אָסוּר בהנאה, אַף כָּאן, כל מת, אָסוּר בהנאה. שואלת הגמרא, וְהָתָם – ושם, בעגלה ערופה, מְנָא לָן שהיא אסורה בהנאה. ומבארת, אָמְרֵי דְבֵי [-כך אמרו בבית מדרשו של] רַבִּי יַנַּאי, כיון שלשון 'כַּפָּרָה' כְּתִיב בָּהּ בעגלה ערופה, כְּקָדָשִׁים הבאים לכפר, וכשם שקדשים אסורים בהנאה, אף עגלה ערופה אסורה בהנאה [ודרשו חכמים שקדשים אסורים בהנאה מכך שנאמר 'לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' ונדריך', וזו אזהרה לאוכל מבשר עולה הואיל וכולו לה', והוא הדין לשאר כל קדש שהוא לה' לבדו. (רמב"ם מעילה פ"א ה"ג)].
