שנינו במשנה בכלל הדברים האסורים בהנאה, 'וְהַחוֹמֶץ שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שהיה מתחילתו יין' וְכוּ' אָמַר רַב אַשִׁי, חוֹמֶץ שֶׁלָּנוּ הנמצא בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְיַיִן מְבוּשָּׁל שֶׁלָּנוּ הנמצא בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים, לֹא צָרִיךְ לצוררם חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם, אלא די בחותם אחד בלבד, והטעם לכך, אִי מִשּׁוּם נִסוּכֵי – אם מחשש שהגוי ינסך זאת לעבודה זרה, לֹא מִינְסַךְ – אין דרך הגוים לנסך חומץ ויין מבושל לעבודה זרה, וְאִי מִשּׁוּם חִלּוּפֵי – ואם מחשש שיחליפם בחומץ או יין אחרים, האסורים בשתיה, (יַיִן) כֵּיוָן דְּאִיכָּא חוֹתָם אֶחָד, לֹא טָרַח וּמְזַיֵּף – לא יטרח הגוי לזייף את החותם.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, יַיִן מְבוּשָּׁל, וַאֲלוֹנְתִית [ולהלן יבואר מה היא] שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אֲסוּרִין. אַלוֹנְתִית כִּבְרִיָּתָהּ, מוּתֶּרֶת. וְאֵיזוֹ הִיא אַלוֹנְתִית, כְּדִתְנַן – כפי ששנינו במשנה לגַּבֵּי שַׁבָּת, עוֹשִׂין יֵינְמָלִין, וְאֵין עוֹשִׂין אַלוֹנְתִית, אֵלּוּ הֵן 'יֵינְמָלִין', יַיִן וּדְבָשׁ וּפִלְפְּלִין. ואיזו היא 'אַלוֹנְתִית', יַיִן יָשָׁן, וּמַיִם צְלוּלִין, וַאֲפַרְסְמוֹן, ולכן אם זו אלונתית של גוי, הרי היא אסורה, שהרי מעורב בה יין של גוי, אך אם זו אלונתית 'כבריתה', והיינו שעשאה ישראל ואחר כך לקחה הגוי ממנו, הרי היא מותרת, כיון שלאחר שעירבו דברים אחרים ביין אין דרך הגוי לנסך זאת לעבודה זרה.
אגב כך שהתבאר החילוק בין מיני יינות שונים לגבי יין נסך, מביאה הגמרא שיש חילוקים מעין אלו אף לגבי האיסור לשתות יין גלוי, מחשש שמא הטיל בו נחש ארס: אָמַר רָבָא, יַיִן מָזוּג במים, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם גִילּוּי, שאם נשאר מגולה אסור לשתותו, כיון שנחש שותה אף מיין מזוג [ולהלן יבואר מהו שיעור הזמן שגילוי אוסר בו], וְיֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם יַיִן נֶסֶךְ, כיון שדרך גוי לנסכו לעבודה זרה. אבל יַיִן מְבוּשָּׁל, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִילּוּי, כיון שאין דרך נחש לשתותו, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם יַיִן נֶסֶךְ, שאין דרך גוי לנסכו לעבודה זרה. וּמַיָּא – ומים, בֵּין בִּימָמָא בֵּין בְּלֵילְיָא – בין ביום ובין בלילה, אִית בְּהוּ מִשּׁוּם גִילּוּי – יש בהם משום איסור שתיה כשנותרו מגולים, וְאף אם היה אדם ישן בצד המים, לֹא אַמְרִינָן אֵימַת יָשֵׁן עֲלֵיהֶם – אין אומרים שהנחשים חוששים מהאדם הנמצא שם, אלא עשויים הם לשתות מהם ולהטיל בהם ארס, ולכן אסור לאדם לשתותם לאחר שנותרו גלויים.
מביאה הגמרא את הנהגתו של רב בענין זה: רַב, לֹא שָׁתֵי מַיָּא מִבֵּי אֲרַמָּאָה – לא היה שותה מים הבאים מביתו של גוי, וְלֹא מִבֵּי אַרְמַלְתָּא – ולא מים הבאים מביתה של אלמנה, ואפילו ישראלית, מִשּׁוּם דְּלֹא זְהִירֵי בְּגִילוּיָא – כיון שאינם זהירים בהלכות אלו של גילוי.
אָמַר רָבָא, הַאי חַמְרָא דְאֲקְרִים – יין שהתחיל להחמיץ, אך לא נעשה עדיין חומץ גמור, עַד תְּלָתָא יוֹמֵי – עד שלשה ימים מעת שהתחיל להחמיץ יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם איסור גִילּוּי, וְיֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם איסור יַיִן נֶסֶךְ, כיון שעדיין נחשב הוא ליין, אבל מִכָּאן וָאֵילָךְ – לאחר שלשה ימים, הרי דינו כחומץ לכל דבר, ואֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִילּוּי, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם יַיִן נֶסֶךְ.
נְהַרְדָּעֵי אָמְרֵי – ואילו בני ישיבת נהרדעא אמרו, אֲפִילוּ מִכָּאן וָאֵילָךְ, לאחר שלשה ימים, אמנם אֵין בּוֹ מִשּׁוּם יַיִן נֶסֶךְ כיון שאין דרך הגוי לנסכו, וְיֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם גִילּוּי, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך שיש בו איסור גילוי, דְּמִיקְּרֵי וְשָׁתִי – כיון שיכול לקרות שישתה הנחש אפילו מיין כזה, ויש בכך משום סכנה.
תָּנוּ רַבָּנָן, יַיִן תּוֹסֵס – יין חדש, שעדיין הוא מעלה בועות, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִילּוּי, כיון שמחמת תסיסתו נמנע הנחש מלשתותו. מבררת הגמרא, וְכַמָּה זמן תְּסִיסָתוֹ, ומבארת, שְׁלֹשָׁה יָמִים.
אָמַר רַבִּי חִיָיא בַּר אַשִׁי, אָמַר שְׁמוּאֵל, יין הנמצא בכלי מְטַפְטֵף, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִילּוּי, כיון שהנחש נרתע ונבהל מקול הטפטוף, ואינו שותה מיין זה. אָמַר רַב פָּפָּא, וְהוּא – ובתנאי דְּעָבִיד טִיף טִיף כְּנֶגֶד טִיף טִיף, כלומר, שהטפטוף נמשך ללא הפסקה.
אָמַר רַבִּי חִיָיא בַּר אַשִׁי, אָמַר שְׁמוּאֵל, פִּי תְּאֵנָה – כמין פתח קטן שנעשה בתאנה כשקוטפים אותה מהאילן, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִילּוּי, ואין חוששים שמא הטיל שם הנחש ארס ואינו ניכר [אבל בחלק החיצוני של התאנה אין לחשוש לכך, כיון שאם היה הנחש נושך שם היה הדבר ניכר]. ומבארת הגמרא, כְּמַאן – כדעת מי אמר שמואל דין זה, כִּי הַאי תַּנָּא – כתנא זה, דְּתַנְיָא בברייתא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אוֹכֵל אָדָם תְּאֵנִים וַעֲנָבִים בַּלַּיְלָה, אף שאינו יכול להבחין בחשיכה אם יש בהם נשיכה של נחש, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שמא נחש הטיל בהם ארס, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קטז ו) 'שֹׁמֵר פְּתָאִים ה".
אָמַר רַב סַפְרָא מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מִדְּרוֹמָא, שְׁלֹשָׁה מִינֵי אֶרֶס הֵן, שֶׁל נחש בָּחוּר, וְשֶׁל נחש בֵּינוֹנִי, וְשֶׁל נחש זָקֵן, והחילוק ביניהם, שֶׁל בָּחוּר שׁוֹקֵעַ במשקה שהוא מעורב בו, שֶׁל בֵּינוֹנִי מְפַעְפֵּעַ באמצע, וְשֶׁל זָקֵן צָף למעלה. מבררת הגמרא, מה שאמרה הברייתא שארס 'שֶׁל בָּחוּר שׁוֹקֵעַ', לְמַאי הִלְכְתָא – איזו הלכה יש ללמוד מכך, ומבארת, לְכִדְתַנְיָא בברייתא, חָבִית שֶׁנִּתְגַּלְתָּה, אַף עַל פִּי שֶׁכבר שָּׁתוּ מִמֶּנָּה תִּשְׁעָה בני אדם ולא אירע להם מאומה, לֹא יִשְׁתֶּה מִמֶּנָּה עֲשִׂירִי, כיון שיתכן שיש שם ארס של נחש צעיר, שהוא שוקע, ומי שישתה אחרון מתחתית החבית ינזק. ומַעֲשֵׂה הָיָה בחבית שהתגלתה, וְשָׁתוּ מִמֶּנָּה תִּשְׁעָה וְלֹא מֵתוּ, וְשָׁתָה עֲשִׂירִי וּמֵת. ועל מעשה זה אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, זֶה הוּא ארס שׁוֹקֵעַ שהיה בחבית זו.
וְכֵן אֲבַטִּיחַ שֶׁנִּתְגַּלְתָה, לאחר שפתחוה והתחילו לאוכלה, אַף עַל פִּי שֶׁאָכְלוּ מִמֶּנָּה לאחר שנתגלתה תִּשְׁעָה בני אדם, לֹא יֹאכַל מִמֶּנָּה עֲשִׂירִי, מחשש שהטיל בה נחש צעיר את ארסו, ושקע הארס למטה, ומַעֲשֵׂה הָיָה וְאָכְלוּ מִמֶּנָּה תִּשְׁעָה בני אדם וְלֹא מֵתוּ, וְאָכַל עֲשִׂירִי וּמֵת, וגם על כך אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, זֶה הוּא ארס שׁוֹקֵעַ.
תָּנוּ רַבָּנָן, מַיִם שֶׁנִּתְגַּלּוּ, ויש עתה חשש שמא מעורב בהם ארס של נחש, מלבד האיסור לשתותם, לֹא יִשְׁפְּכֵם לִרְשׁוּת הָרַבִּים, מחשש שמא ידרוך עליהם אדם יחף, ויכנס הארס בין קשרי אצבעותיו ויחלחל בגופו, וְלֹא יַרְבִּץ בָּהֶן אֶת הַבַּיִת, להשקיע את האבק שבבית, גם כן מחשש שידרכו עליו, וְלֹא יִגְבֹּל בָּהֶן אֶת הַטִּיט, כיון שכשהוא מערב את הטיט בידיו עשוי הארס להכנס בהם, וְלֹא יַשְׁקֶה מֵהֵן לֹא בְּהֶמְתּוֹ וְלֹא בְּהֵמַת חֲבֵירוֹ, שמא תמות הבהמה, ואף את בהמת עצמו אסור לאדם להמית, שהרי יש בכך משום בל תשחית. וְלֹא יִרְחַץ מֵהֵן פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, מחשש שיכנס הארס בגופו. אֲחֵרִים אוֹמְרִים, מָקוֹם בגופו שֶׁיֵּשׁ בו סִירְטָא, ומתוך כך הארס עשוי להתעכב שם ולחלחל לגופו, אָסוּר. אך מקום בגופו שאֵין בו סִירְטָא, מֻתָּר.
