אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, מִפְּנֵי מַה אָסְרוּ חכמים לשתות שֵׁכָר שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, רָמִי בַּר חֲמָא אָמַר בשם רַבִּי יִצְחָק, מִשּׁוּם חֲתְנּוּת – שלא יהא הישראל רגיל במשתאות אצל הגוי, ויתן את עיניו בבתו של הגוי. רַב נַחְמָן אָמַר, מִשּׁוּם גִילוּיָא – כיון שאין הגויים מקפידים על גילוי, והרי מים שהיו מגולים אסורים בשתיה מחשש שהטיל בהם נחש את ארסו, וכל שיכר עשוי גם ממים [אך בשיכר עצמו אין משום גילוי, כיון שאין נחשים שותים ממנו], וְלכן לדעת רב נחמן איסור זה הוא דַוְקָא בְּאַתְרָא דְּמַצְלוּ מַיָּא – במקום שרגילים להשהות מים בכלי עד שיהיו צלולים, ובינתיים הם מגולים. מביאה הגמרא את הנהגותיהם של האמוראים בשתיית שיכר של גוים: רַב פָּפָּא, מַפְקִין לֵיהּ לְבָבָא דְחַנוּתָא – היו מוציאים לו את השיכר לפתח החנות של הגוי, וְשָׁתִי – והיה שותה שם, רַב אַחַאי, מַיְיתוּ לֵיהּ לְבֵיתֵיהּ – היו מביאים לו את השיכר לביתו, וְשָׁתִי. ומבארת הגמרא את טעמם, וְתַרְוַיְיהוּ – ושניהם סברו שהאיסור לשתות שיכר של גויים הוא מִשּׁוּם חֲתְנּוּת, וממילא לא גזרו בזה אלא כששותה את השיכר בביתו של הגוי, מִיהוּ רַב אַחַאי עָבַד הַרְחָקָה יְתֵירָא – אמנם רב אחאי עשה הרחקה גדולה יותר, שאף בפתח החנות של הגוי לא היה שותה, אלא רק בביתו.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק, הַאי חָלָא דְּשִׁיכְרָא דַּאֲרַמָּאֵי – חומץ של שיכר של גוים, אָסוּר, מִשּׁוּם דְמְּעַרְבֵי בֵּיהּ דּוּרְדַיָּא – כיון שהם מערבים בו שמרים דְּיַיִן נֶסֶךְ. אָמַר רַב אַשִׁי, וּמֵאוֹצָר – ואם היה אותו חומץ של שיכר בא מאוצר העשוי לקיום זמן רב, שָׂרֵי – מותר לשתותו, והטעם לכך, אִם אִיתֵיהּ דְמְּעַרְבֵי בֵּיהּ – אם אכן היו מערבים בו שמרי יין, מִיסְרַח סָרֵי – היה מסריח ומתקלקל.
(וחרס הדרייני מאי חרס הדרייני אמר רב יהודה אמר שמואל חרס של אנדריינוס קיסר):
שנינו במשנה בכלל הדברים האסורים בהנאה, 'וְעוֹרוֹת לְבוּבִין'. תָּנוּ רַבָּנָן, אֵיזֶה הוּא עוֹר לָבוּב, כָּל שֶׁקָּרוּעַ כְּנֶגֶד הַלֵּב של הבהמה, וְקָדוּר כְּמִין אַרוּבָּה – והקרע שבו הוא בצורת עיגול, שכך היתה דרכם של עובדי כוכבים, להוציא את לב הבהמה מתוכה כשהיא חיה לשם עבודה זרה. אם יֵשׁ עָלָיו קוֹרְט דָּם, אָסוּר, כיון שזהו סימן לכך שקרעו את העור בחיי הבהמה, אך אם אֵין עָלָיו קוֹרְט דָּם, מֻתָּר, כיון שזו ראיה שנקרע העור לאחר מיתת הבהמה.
אָמַר רַב הוּנָא, לֹא שָׁנוּ דין זה, שאם אין על העור קורט של דם הוא מותר, אֶלָּא שֶׁלֹּא מְלָחוֹ לעור, אֲבָל אם מְלָחוֹ, אָסוּר, והטעם לכך, אֵימוּר – כיון שאנו אומרים שמא מֶלַח הֶעֱבִירַתּוּ – המלח העביר מהעור את אותו קורט של דם שהיה בו בתחילה.
שנינו במשנה, 'רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בִּזְמַן שֶׁהַקֶּרַע שֶׁלּוֹ עָגוֹל, אָסוּר. מָשׁוּךְ, מֻתָּר'. אָמַר רַב יוֹסֵף, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל.
שנינו במשנה, 'בָּשָׂר הַנִּכְנָס לְבֵית עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֻתָּר, וְהַיּוֹצֵא אָסוּר. וְהַהוֹלְכִין בַּתַּרְפּוּת, והיינו לבית עבודה זרה, אָסוּר מִלָּשֵׂאת וּמִלָּתֵת עִמָּהֶן, וְהַבָּאִין מוּתָּרִין'. אָמַר שְׁמוּאֵל, כּוּתִי הַהוֹלֵךְ לַתַּרְפּוּת, בַּהֲלִיכָה אָסוּר, כיון שבהליכתו לבית עבודת כוכבים דינו ככל גוי לפני ימי אידו, שאסור לשאת ולתת עמו, וּבַחֲזָרָה מֻתָּר, כיון שאין חוששים שיחזור לשם כדי להודות לעבודה זרה שלו. אבל יִשְׂרָאֵל הַהוֹלֵךְ לַתַּרְפּוּת, בַּהֲלִיכָה מֻתָּר, כיון שיתכן שיחזור בו ולא ילך לשם, וּבַחֲזָרָה אָסוּר, כיון שישראל העובד עבודה זרה הרי הוא אדוק בה ביותר, ואף לאחר שחזר משם חוששים שמא ילך לשם שוב. תמהה הגמרא, וְהָא תַּנְיָא בברייתא, יִשְׂרָאֵל הַהוֹלֵךְ לַתַּרְפּוּת, בֵּין בַּהֲלִיכָה בֵּין בַּחֲזָרָה, אָסוּר. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב אַשִׁי, כִּי תַּנְיָא הַהִיא – מה ששנינו בברייתא השניה, שישראל ההולך לבית עבודה זרה אסור לשאת ולתת עמו אף בהליכתו לשם, היינו בְּיִשְׂרָאֵל מוּמָר, שכבר הורגל בעבודה זרה, ואין אומרים שיחזור בו.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, כּוּתִי הַהוֹלֵךְ לְיָּרִיד של עבודה זרה, בַּהֲלִיכָה אָסוּר, וּבַחֲזָרָה מֻתָּר. יִשְׂרָאֵל הַהוֹלֵךְ לְיָּרִיד של עבודה זרה, בַּהֲלִיכָה מֻתָּר, וּבַחֲזָרָה אָסוּר, ומבארת הגמרא את הטעם לכך, בַּהֲלִיכָה מֻתָּר, דִּלְמָא הֲדַר בֵּיהּ – שמא יחזור בו ולא ילך, ובַּחֲזָרָה אָסוּר, דְּאַמְרִינָן – כיון שאנו חוששים שמא עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים זָבִין – מכר עבודה זרה, וּדְמֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אִיכָּא גַּבֵּיהּ – ויש בידו עתה דמי עבודה זרה, האסורים בהנאה. תמהה הגמרא, אִי הֲכִי – אם אכן אנו חוששים לכך, עוֹבֵד כּוֹכָבִים נַמִּי – אף לגבי גוי החוזר מיריד של עבודת כוכבים נחשוש שמא עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים זָבִין, וּדְמֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אִיכָּא גַּבֵּיהּ, ומדוע אמרה הברייתא שמותר לשאת ולתת עם הגוי בחזרתו מהיריד. מתרצת הגמרא, עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אַמְרִינָן – אנו אומרים, שמא גְּלִימָא זָבִין – מכר הוא בגד ביריד, חַמְרָא זָבִין – או שמא מכר שם יין, ואין חוששים שמא מכר שם עבודה זרה. תמהה הגמרא, יִשְׂרָאֵל נַמִּי – אם כן אף לגבי ישראל נאמר שמא גְּלִימָא זָבִין, חַמְרָא זָבִין. מתרצת הגמרא, אִם אִיתָא דְמַזְבִּין – אם אכן היה הישראל רוצה למכור גלימה או יין, הָכָא הֲוָה מַזְּבִּין – היה מוכר זאת כאן, לישראלים, ולא היה צריך ללכת ליריד של עבודה זרה. מוסיף הרי"ף ואומר, הַאי דְפַּרְקִינָן הָכָא – מה שתירצה כאן הגמרא, דעוֹבֵד כּוֹכָבִים אַמְרִינָן גְּלִימָא זָבִין, חַמְרָא זָבִין, לְפֵרוּשֵׁי טַעֲמָא דְּהַאי מַתְנִיתָא בְּעָלְמָא הוּא – אין זה אלא כדי לפרש את טעם הברייתא, וְלֹא צְרִיכְנָא לֵיהּ – אבל אנו, לפי ההלכה, איננו צריכים לומר כן, אלא אפילו אם אכן מכר הגוי עבודה זרה ביריד, מותר לשאת ולתת עמו, דְּהָא אַסִיקְנָא – שהרי כך היא מסקנת הגמרא להלן בְּפֶרֶק הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל (סד.), דִּדְמֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים, מֻתָּר.
שנינו במשנה, 'וְהַבָּאִין מוּתָּרִין'. אָמַר שְׁמוּאֵל, לֹא שָׁאנוּ דין זה אֶלָּא באופן שֶּׁאֵין הבאים מבית עבודה זרה קְשׁוּרִין זֶה בָּזֶה, אלא כל אחד מהם בא בפני עצמו, אֲבָל קְשׁוּרִין זֶה בָּזֶה, שבאו בחבורה אחת, אֲסוּרִין במשא ומתן, אֵימוּר – כיון שאנו אומרים, שמא דַּעְתָּן לַחֲזוֹר.
